לפני שבוע, התארחנו לשבת אצל משפחת אשתי.

מישהו מבני הבית כיבה בטעות את האור בשירותים, ולכן כל מי שנכנס אחריו לשירותים היה חייב להסתדר שם בעזרת שאר חושיו.

אני אעשה אתנחתא קלה, ואציין את הפוסט של "פרת משה" שבו היא מלינה על כך שבנות, כמו בנים צריכות גם הן את האור בשירותים. מבלי להיכנס לוויכוח- האם היא צודקת או לא, אומר רק שאין ויכוח על העובדה שבנים חייבים אור בשירותים.

חזרה לסיפור.

באותו ערב, נכנסתי גם אני לשירותים. החשיכה הייתה רבה, ולא סגרתי את הדלת עד הסוף מתוך נסיון שלא צלח להכניס מעט אור אל החדרון החשוך. החשכה הייתה מוחלטת.

עמדתי מול האסלה והתחלתי במלאכת ההשתנה.

לא ראיתי כלום ולא ידעתי אם עמדתי במקום הנכון, במרחק הנכון ובזווית הנכונה.

הרעש ששמעתי לא היה הצליל המוכר של זרם הפוגע באסלה, אבל לא היה לי מה לעשות. לא ידעתי אם לכוון למעלה יותר, למטה יותר, ימינה או שמאלה. אז המשכתי מבלי לשנות מיקום.

יצאתי משם, שטפתי ידיים וחזרתי לסלון בו ישבו אחיי אשתי ואביה.

כעבור כמה דקות, נכנס לשירותים אחיה של אשתי, ומי שכיבה את האור מלכתחילה.

"מישהו הציף את הרצפה בשירותים!" הוא צעק.

"יש כאן שלולית ענקית!".

התחלתי לצחוק ממבוכה. ניגשתי אל אשתי שקלטה אותי (והיינו הרחק מעיניהם של שאר באי הבית) והתוודיתי באוזניה שאני האשם.

אחרי שאחיה יצא מהשירותים ניקינו את השלולית, שבאמת הייתה ענקית (איך לא ראיתי אותה קודם?).

כשסיימנו לנקות את השירותים, אשתי נשענה בטעות על האור והדליקה אותו שוב.

כעבור זמן מה, אותו אח, נכנס שוב לשירותים.

"מישהו הדליק את האור בשירותים!".

תחרות כתיבה נוצרת