בכיתה י"א לא הייתי מהתלמידים המצטיינים. בכלל לא. אבל הר"מ (רב מחנך) שלי אהב אותי.

לא ברור לי למה, אבל זה היה המצב. רוצים דוגמאות? בבקשה:

אם איחרתי לכיתה, הוא היה שואל אם באתי מהבית (גרתי הכי רחוק מכל הכיתה) ואם עניתי בחיוב, היה מכניס אותי מיד. אבל כשהגיע תלמיד אחר באיחור, הוא לא היה מכניס אותו.

הוא לא אהב את הכתב שלי. למרות שהיה לי כתב סביר ביותר, הוא התעקש לקחת לי את המחברת, ובשעה שהיה מכתיב לשאר הכיתה, היה כותב בעצמו את הסיכום במחברת שלי. בהמשך השנה תלמידים החלו לקנא וביקשו שיכתוב במחברות שלהם ולכן הוא כתב בכל פעם במחברת אחרת. אבל אני הייתי הראשון.

לקראת סוף השנה, הוא אמר לכל תלמיד איזה ציון הוא מעריך שהתלמיד יקבל בבגרות בגמרא.

לי הוא אמר "65".

חבר טוב שלי, אמר לי לומר לו שיהיו הפתעות.

אני: "הרב, יהיו הפתעות!".

הרב: "לטובה או לרעה?".

אני: "לטובה".

הרב השתיק את הכיתה והצהיר: "אתם עדים שאם בחור טוב מקבל 90 בבגרות בגמרא, אני נותן לו סט משניות קהתי".

סט משניות כזה שווה כמה מאות שקלים.

למדתי לבגרות עם בעלה של אחותי ובסופו של דבר קיבלתי בבגרות 95. זה היה הציון הגבוה בכיתה.

הרב לא נתן לי את סט המשניות שהבטיח קבל עם וכיתה, אלא נתן לי ספר אחר בשווי 40 ש"ח. לא הזכרתי לו את עניין המשניות שהבטיח, למרות שזכרתי את ההבטחה היטב.

במהלך שנת השמינית, הרב הזכיר פעמים רבות לכיתה איך "כל הכיתה התרגשה במבחן, חוץ מבחור טוב". כשאמר את זה, הוא רק הלחיץ אותי יותר לקראת הבגרות שהייתה בסוף השמינית.

בבגרות ההיא (יש סה"כ 5 יחידות בגמרא), הייתי כל כך לחוץ וכל כך פחדתי לטעות, שהרב יצא בכעס באמצע המבחן שלי (המבחן בע"פ), וזה דבר שפשוט לא קורה. אחרי שיצא, התחלתי לענות קצת, אבל בסוף קיבלתי רק 75 בבגרות הזאת.

כשלא הזמנתי את הרב לחתונה שלי, חברי הטוב הופתע מאוד: "אחרי כל מה שעשה בשבילך?". הוא תמיד אמר שלחתונה שלו הוא יזמין אותו.

בסוף גם הוא לא הזמין את הרב לחתונתו.