בישיבת אגודת הסטודנטים האחרונה חילקנו תפקידים לקראת מסיבת החנוכה שנערכה כשבוע לאחר מכן.

היו"ר היה במילואים וכולנו צחקנו איך כשהוא לא נמצא אנחנו עובדים טוב יותר והישיבות זורמות.

אולם, האמת העגומה היא, שאם הוא לא שם אנחנו מדברים גבוהה גבוהה והדברים לא נעשים כפי שסוכם.

התפקיד שלי במערך המסיבה היה פרסום המודעות לקראת המסיבה. לא מסובך מידי, נכון?

כמה ימים לפני המסיבה, התקשרתי לסגן יו"ר ומי שלקח על עצמו את ארגון המסיבה. רציתי לוודא שהוא השיג את האולם שבו תיכננו לערוך את המסיבה.

"אה, רגע... תן לי לחזור אליך בקשר למיקום של המסיבה".

הבן אדם שכח מזה לגמרי, או שסתם לא בדק.

כשחזר אלי, הוא בישר לי שאת המסיבה נערוך במקום אחר כי הוא לא הצליח להשיג את האולם.

ניגשתי להכין את המודעות, ואז גיליתי שה"אופיס" באגודה, עם כל הפונטים המיוחדים, לא עובד. לא משנה איך, אבל בסוף הכנתי מודעות.

ערב לפני המסיבה, נסעתי עם היו"ר במכוניתו ושמעתי את שיחתו עם הסגן. הסגן עמוס עד מעבר לראש ולכן לא יכול לטפל באירגון המסיבה. הוא הציע שהסגן השני (כן, כן, יש שני סגנים) יטפל בארגון המסיבה.

היו"ר התקשר לסגן השני והפיל את זה עליו. הייתי ממש מופתע, שלא לומר המום מהאצלת הסמכויות הקלוקלת של היו"ר שצריך היה לדעת שככה לא מאצילים סמכויות ואי אפשר להפיל את כל האחריות על הסגן ערב לפני המסיבה.

אבל היו"ר, כאמור, היה במילואים, ומישהו היה חייב לטפל במסיבה.

הסגן, בלית ברירה, הסכים לקנות את כל האוכל למסיבה, אבל אמר שמישהו יצטרך להצטרף אליו לקניות ומוטב שהיו"ר ימצא מישהו שיבוא איתו.

יש באגודה מס' אנשים שכל תפקידם הוא תרבות. אירועים מסוג זה הם הסיבה שהם באגודה. באופן טבעי, אחד מהם צריך היה ללכת לקנות את האוכל, אבל לא אצלנו.

ביום המחרת, ראיתי את אחד מאנשי התרבות ומי שהיה אמור ללכת לקנות עם הסגן את האוכל. שאלתי אותו אם יצר קשר עם הסגן והוא השיב בשלילה (הוא קצת שוקיסט), "אבל אני מחפש אותו" (הוא לא התקשר אליו אבל הוא מחפש אותו- נהדר).

התקשרתי לסגן והתנדבתי לנסוע איתו. הוא רצה שהנציג של התרבות יבוא איתו כי זה התפקיד שלו, אבל אמרתי לו "מה איכפת לך מי נוסע?". האמת היא שהיה לי מניע נסתר לנסוע. הייתי צריך לקנות כמה דברים לבית, ובכלל אני אוהב לעשות קניות, אז התנדבתי.

וטוב שכך.

בשנה שעברה האוכל נגמר תוך דקה מתחילת המסיבה. ולא כי מדובר בחיות, אלא כי קנו מעט מידי אוכל. הייתי נחוש לקנות את האוכל השנה, כדי שלא תחזור הפדיחה משנה שעברה.

קנינו פי שלוש אוכל ממה שקנו בשנה שעברה (ופי 2 ממה שהסגן תיכנן לקנות לפני שהצטרפתי אליו).

הפעם היו מספיק סופגניות לכולם ואני יודע שאנשים אכלו אפילו כמה סופגניות (ולא הסתפקו באחת).

לא נשארתי למסיבה.

בדרך הביתה, עצר אותי אחד הסטודנטים.

"תגיד, מה עם מי שלא נשאר למסיבה?"

"מה?"

"הוא לא מקבל סופגניה".

הוא היה רציני לגמרי.

"אז תישאר למסיבה" אמרתי.

"אני לא יכול".

לא האמנתי שהוא מתבכיין לי על סופגניה.

"יש עוד מסיבה בעוד כמה ימים, תקבל סופגניה אז". לא ידעתי אם אכן יש מסיבה בעוד מספר ימים (הגיוני שתהיה, לא?) - ואם יש מסיבה, אין בינה לבין אגודת הסטודנטים שום קשר, אבל לא היה אכפת לי, השיחה הזאת לא נעמה לי.

הבחור סובב את הראש כי מכונית התקרבה אלינו (הוא רצה לעצור טרמפ) וניצלתי את ההזדמות לחמוק משם.

מאוחר יותר התקשר אלי הנציג של התרבות ואמר לי ש"סיכמנו שכל חברי האגודה יגיעו לאגודה כדי לעזור למסיבה".

הסברתי לו שאני כל היום רק "עוזר למסיבה" ושאני כבר בבית. הוא הבין, אבל הוסיף שכל מי שניסה לתפוס בטלפון לא יכל לבוא בטענות שונות.

ליבי יצא אליו, וכמעט חזרתי לשם כדי לעזור לו, אבל רק כמעט.

למחרת שמעתי שהמסיבה הייתה הצלחה ושהיה מספיק אוכל לכולם.

יש לאגודת הסטודנטים מכונות צילום שפועלות באמצעות כרטיס שמטעינים עליו סך מסוים ואז אפשר לצלם באמצעותו.

כדי להטעין כסף על הכרטיס צריך להשתמש בכרטיס "מאסטר". יש רק כרטיס אחד כזה והוא נמצא באגודת הסטודנטים.

יום אחד, התקשר אלי אחד מחברי האגודה. נקרא לו בשם הבדוי "גידי".

"היית היום באגודה?" שאל.

"לא, למה?"

"כרטיס ה"מאסטר" נעלם.

במשך שלושה שבועות חיפשו את הכרטיס. תלו מודעות בכל רחבי הקמפוס "מי שמצא/לקח בטעות... מתבקש להחזיר". אבל אף אחד לא החזיר.

בלית ברירה, קנינו כרטיס מאסטר חדש.

היום, במקרה הייתי באגודה ובמקרה מישהו ביקש להטעין את הכרטיס שלו. לא ממש רציתי (יש שעות הטענה וזו לא הייתה אחת מהן), אבל הסכמתי.

חיפשתי את המאסטר, והוא איננו!

מאוחר יותר הגיעו עשרות סטודנטים זועמים להטעין את כרטיסיהם, אבל המטעין לא יכל להטעין משום שהמאסטר (השני) נעלם באורח מסתורי.

אחרי שכל הסטודנטים עזבו בחמת זעם, ניגש סטודנט שקט אל המטעין ואמר לו:

"לפני כמה שבועות קניתי את הכרטיס הזה מגידי. הכרטיס לא עובד לי משום מה."

המטעין לא האמין למראה עיניו.

גידי, מכר לסטודנט את המאסטר הישן בטעות.