מוצ"ש. הייתי במגרש הכדורסל וחיכיתי לתורי לשחק כשלפתע הגיעה מישהי וצעקה "ירו ברבין!".

לא אשכח את קריאות השמחה שנשמעו מפיהם של חברי משפחה אחת שכולם היו על המגרש באותה עת. אידיוטים.

באותם רגעים עוד לא היה ידוע מה מצבו ולכן כולם הלכו הביתה לשמוע חדשות.

בבית, כבר הבנו עוד לפני ההודעה הרשמית של איתן הבר כי רבין מת, מצורת הדיווח של הכתבים.

הימים שחלפו לאחר מכן היו נוראיים.

כולם האשימו את הדתיים ברצח וממש פחדתי להסתובב עם כיפה באזור תל אביב מחשש שמא יפגעו בי בשל שיוכי למגזר הדתי.

בשידור הלוויה של יצחק רבין צפיתי מביתו של חבר שלי. אני זוכר איך הנכדה שלו נאמה וסיפרה על סבא שלה האהוב, וביל קלינטון אמר "שלום חבר". ואנחנו ידענו שעוד ידברו על כך שנים רבות.

השנים חלפו, אך ההרגשה נותרה כשהייתה.

ביום הזיכרון השני לרבין הייתי חייל. בצבא אירגנו כמה אירועים לזיכרו, אך המפקד שלי לא רצה לשלוח אותי לצלם אותם "בגלל רגישות הנושא". מהמבטים של הצלמים שהיו איתי ביחידה, הבנתי שיכולתי באותה מידה ללחוץ על ההדק וכל זה רק בגלל הכיפה שלראשי.

בכל זאת הייתי ב"פעולה" שמש"קית החינוך העבירה על רבין וגם שם, ניסיתי שלא להתבלט. דבר שהיה קשה מאוד בשל הכיפה שלראשי.

אלה היו ימים קשים. ימים של שנאה ותיעוב. אפשר היה לגנות את הרצח מפה ועד הודעה חדשה, אך כלום לא עזר. בגלל שהרוצח המתועב חבש כיפה לראשו, כל הציבור נמצא אשם בתמיכה בו חרף כל הגינויים.

ומאז, הפסטיבלים רק מתרבים. בשבוע שעבר שודרה תוכנית שהעלתה השערה שאולי היה קליע שלישי שנורה ברבין ולא על ידי יגאל עמיר, אך התכנית נמנעה מלבדוק את זה באמת.

השנה היה מחזמר(!) על חייו של האיש וכל מילה בנושא הזה מיותרת.

אתמול הייתה עצרת גדולה בכיכר. המארגנים טענו שזה לא רק של השמאל, אבל אני לא חושב שמישהו ימני עם כיפה היה מתקבל שם בחום ובאהבה כפי שהם טוענים.

לדעתי הוא היה מרגיש כמו נטע זר שם, ממש כפי שאני הרגשתי בכל השנים.

~למען הסר ספק, אני מגנה בכל פה את הרצח. תמיד הייתי נגד הרצח ואני מצטער שראש ממשלת ישראל נרצח~.