הערב הייתה אסיפת הורים בגן של אלעד.

התכנון המקורי היה שאשתי תלך לאסיפת ההורים ואני אשאר בבית עם שלושת הילדים. גם ככה לא הרגשתי טוב כל כך והעדפתי לנוח בבית.

אולם, סמוך ליציאתה מהבית, שלושת הילדים פרצו במחול צעקות, צרחות ובכי כאילו היא נוטשת אותם לאנחות עם זר שונא ילדים, במקום איתי, אביהם האוהב (סליחה שזה נשמע פלצני, אבל זו האמת).

אשתי הציעה שאני אלך לאסיפת ההורים ואילו היא תישאר עם הילדים הבוכים. "יהיה לך יותר קל  בגן", היא אמרה.

שאלתי את אהרן עם מי הוא רוצה להישאר בבית והוא קבע "עם אמא", וכך היה.

הגעתי לגן באיחור קל של כמה דקות, אך הגן כבר היה מלא. בנשים. לא היה גבר אחד לרפואה, או לפחות אחד שיתן לי את ההרגשה שאני לא לבד בעסק הזה.

האמהות ישבו סביב השולחנות והיו עסוקות במלאכת יד כלשהי.

הגננת הסבירה לי שהם מכינים אלבום שכל "אבא של שבת" יקח הביתה בתורו ובאלבום יהיה לכל ילד דף שההורה שלו מכין באסיפת ההורים הזו. על הדף מדביקים תמונה של הילד (שכחתי להביא) וכל הורה מקשט את הדף כראות עיניו ובנוסף, כותב כמה שורות על התכונות של הילד.

הגננת מיהרה "להרגיע אותי" שלא צריך יותר מדי, אבל אני דווקא אמרתי שאני אסתדר עם המטלה.

אני אוהב לצייר ולכתוב ולכן הרגשתי שלא תהיה לי בעיה לעשות משהו יפה לאלעד.

אלא, שסביב 2 השולחנות הנמוכים ישבו כל האמהות ולי לא ממש נותר מקום לשבת, וגם אם היה מקום, היה נראה לי לא שייך להידחף בין כל הנשים האלו ולשבת באמצע.

אז עמדתי.

מדי פעם לקחתי מדבקה לקישוט ועמדתי בצד והדבקתי. אחרי זמן מה מצאתי מקום לשבת בפינה, הרחק מהמולת הנשים. לקחתי כיסא ילדים (כל הכסאות היו כסאות ילדים כולל זה שישבתי עליו) ושמתי אותו על ברכיי כדי שישמש לי כשולחן מאולתר ואז התחלתי לצייר.

ציירתי ילד בלי ראש (איפה שחסר הראש נדביק תמונה של אלעד) עם כדור ורכבת צעצוע וכתבתי את שמו של אלעד בגדול בראש הדף.

בינתיים הגיע אבא נוסף שאמר לי "פחדתי שאני אהיה האבא היחיד כאן...".

על זה עניתי לו: "תאר לעצמך איך אני הרגשתי כשהגעתי לכאן ולא היה כאן אף גבר...".

חשבתי לעצמי מה אפשר לכתוב על אלעד, ולמרות שחשבתי הרבה, לא יכולתי להחליט מה לכתוב.

לכן, שאלתי את הגננת שלו מה היא הייתה כותבת עליו.

הגננת שלו מאוד אוהבת אותו ובכל הזדמנות היא מספרת לי את זה. בהתחלה חשבנו שהיא מדברת כך על כל הילדים, אבל התברר לנו שלא, אחרי שאחת מהשכנות שלי דיברה איתה על מעבר אפשרי לגן וכשסיפרה לגננת מי הם השכנים שלה והזכירה כמה ילדים, הגננת התמוגגה רק כשהזכירה את אלעד.

הגננת אמרה שהוא מאוד חברותי, עליז באופן יוצא דופן, לא מפחד מזרים, מחזיר אהבה, משחק עם כל הילדים (בניגוד לאחרים שמשחקים רק עם כמה חברים קרובים) ואוכל המון (זה משהו שהוא קצת משונה, כי בבית הוא לא אכלן גדול כל כך ואילו בגן הוא מבקש תמיד "עוד").

עם המידע הזה ניגשתי לכתוב. וזה מה שכתבתי:

" אלעד אוהב לשחק עם כולם,

מה שמעיד על ליבו החם.

הוא אוהב לחייך ולצחוק

ומדבר יפה בלי לצעוק.

אלעד פשוט ילד טוב,

לכן, אי אפשר אותו-

לא לאהוב.   "

הגננות אהבו את מה שכתבתי ואחת מהן אמרה שהיא מסכימה עם כל מילה.

הן אמרו שטוב שאני באתי, לפחות בשביל ניסוח ועיצוב הדף.

המטלה השנייה שהוטלה על ההורים הייתה הכנת שרשרת ממתקים לילדים.

השרשרת, שהורכבה מחוט וממתקים עגולים כגון ביסלי ובייגלה הייתה משימה בכלל לא קלה עבורי.

קודם כל, כי אני עמדתי לעומת כל הנשים שישבו בנחת ובסבלנות העבירו ביסלי אחרי בייגלה לאורך החוט.

שנית, לחוט יש כידוע 2 קצוות ואם קצה אחד של החוט נשמט מהידיים, אז כל הממתקים נופלים על הרצפה(במקרה שלי) או על השולחן (במקרה של הנשים), כפי שקרה לי פעמיים...

אחת מהנשים שראתה אותי מסתבך עם השרשרת אמרה לי: "תהרוג את אשתך אחר כך...".

לבסוף, אחת מהנשים הציעה לי לשבת ואז הצלחתי לסיים אותה בהצלחה.

הגנבתי מבט לדף שאחת האמהות הכינה לבן שלה וראיתי כמה היא השקיעה בו. המון מדבקות וצבעים ונצנצים וקישוטים ומה לא. בהתחלה זה היה יפה, אבל כשהיא הוסיפה עוד ועוד זה כבר נהיה ממש מכוער. לפעמים הרבה זה יותר מדי.

ואז התחילה האסיפה.

הנשים ישבו במעגל באופן טבעי והשאירו אותי ואת הגבר השני מחוץ למעגל. לא שהיה אכפת לי (ישבתי בשולחן עם כל הכיבוד הקל...), אבל כשהגננת אמרה משהו בסגנון "אנחנו לא מצפות ליותר מדי מהגברים", הייתי חייב לענות לה (ישבתי ממש מאחוריה): "טוב לדעת".

היו כמה אמהות מעצבנות שרק התלוננו ומישהי טענה שבכל פעם שהיא מגיעה יש ריח נוראי של טיטולים משומשים בגן. היא דרשה שבכל פעם שמחליפים לילד טיטול שיצאו אל מחוץ לגן ויזרקו את  הטיטול לפח בחוץ.

אני חשבתי זה מוגזם וגם לא שמתי לב שיש ריח כזה בגן.

אמא אחרת ביקשה שלא יתנו סוכריות טופי לילדים, כי היו ילדים שנחנקו מזה ובכלל כל הסוכר הזה לא בריא עבורם.

אני הצעתי שלא יתנו לילדים ופלים מצופים או קרמבואים רגע לפני שעוזבים את הגן בימי שישי, כי עד שמגיעים הביתה הילדים (והאוטו) מלאים בלכלוך של השוקולד שנמס. כמעט כל האמהות צחקו עליי כשאמרתי את זה.

לדעתי זו בקשה לגיטימית ומאוחר יותר הצעתי לגננת שבמקום לתת לילדים את הופל המצופה כשהוא עוזב את הגן, שיתנו לו אותו בסוף ארוחת הבוקר, כקינוח ואז לא צריך לנקות את הילדים פעמיים (גם אחרי ארוחת בוקר וגם אחרי הופל).

בסיום האסיפה, כל הורה קיבל ספל - "לאמא באהבה", עם כרטיס בצורת לב- לאמא, ועוד יצירה שיהילדים עשו- "לאמא...".

בסך הכל אני מאוד מרוצה מהגן וגם הגננות מאוד אוהבות את אלעד והוא אותן וזה מה שחשוב.

אלעד כבר בן שנתיים וכמה חודשים, ובכל זאת, הרגשתי שאני לא יכול לכתוב פוסט ארוך כל כך עליו מבלי לצרף תמונה שלו. אז תמונה עדכנית אני לא אפרסם, אבל תמונה ישנה (הוא השתנה מאז), אני כן אפרסם. תהנו.