אתמול בלילה סבתא שלי נפטרה.

באופן מסתורי למדי, הייתה לי הרגשה מוזרה בסביבות השעה שהיא נפטרה, למרות שלא ידעתי על כך באותה עת בכלל.

כנראה שהעברתי מתחושת הבטן שלי לכתב, כי וניל שאלה אותי מה קרה:

באותה שעה חשבתי על חבר שלי שנהרג בדיוק לפני שנתיים בהיתקלות עם מחבלים ואיכשהו גם על סבתא שלי, שידעתי שמצבה לא טוב.

היום הייתה הלוויה.

עדיין לא בכיתי. היו לי ניצוצות של דמעות בעיניים, אבל לא בכיתי. הרבה אנשים מסביבי בכו ורק אני, הנכד של סבתא שלי לא בכיתי. בטח נראיתי להם חזק. קשוח. אחד שלא מזיז לו דברים כאלה.

אבל זה לא נכון. רציתי לבכות, זה פשוט לא קרה.

אני מאמין שזה יקרה מתישהו, כשאהיה לבד.

כל היום חשבתי על סבתא שלי. היא הייתה האחרונה מבין ארבעת הסבים והסבתות שלי שהלכה לעולמה, והיחידה שהכרתי.

היא הייתה אישה טובה. אשת חיל, כמו שהרב שהספיד אותה היום אמר.

היא תמיד דאגה לאחרים והצטערה כשלא יכלה לעזור להם.

הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה בחנוכה. היא חילקה דמי חנוכה לנכדים וביקשה סליחה(!) על שלא יכלה לתת יותר כמו שהייתה נותנת בשנים עברו.

היא תמיד רצתה שכל המשפחה תהיה יחד והצטערה שאני ובני דודי לא בקשר כל כך.

היא הייתה אישה מאוד חברותית וטובת לב. בחנות שהייתה לה היה חשוב לה שהלקוח יהיה מרוצה, יותר מהרווח האישי שלה, כפי שסיפרתי כאן לפני כמה חודשים.

היום התקיימה החתונה שהוזמנתי אליה ב-SMS. לא הלכתי. לא נראה לי שייך לרקוד בחתונה ביום של הלוויה של סבתא שלי.

בעוד יומיים בת דוד שלי אמורה להתחתן. אבא שלה (דוד שלי) יושב עכשיו שבעה על סבתא שלי. בדקתי ב"שולחן ערוך" מה עושים במקרה כזה.

החתונה מתקיימת כרגיל, לא דוחים אותה, ואבי הכלה משתתף בחופה, אך לא בסעודה.

סבתא שלי רצתה שכל הנכדים יתחתנו במהרה. הפריע לה שבת דודי, שמתחתנת מחרתיים, מתחתנת עם מישהו חילוני. היה לה מאוד חשוב שהילדים והנכדים ידעו תורה מה היא ושיקיימו מצוות. מצד שני היא גם לא הייתה חרדית והרבה דברים היא לא הבינה במעשי החרדים.

סבתא שלי הייתה עצמאית כמעט כל חייה, ותמיד אהבה ללכת ברגל מרחקים שאני הייתי נוסע באוטובוס. כנראה שזה מה שנתן לה אריכות ימים והיא נפטרה בשיבה טובה, בגיל 90.

יהי זכרה ברוך.