השבוע אהרן אמר לי שהמשפחה של אחד מהילדים בגן שלו "יושבת על הרצפה".

שאלתי אותו למה הם יושבים על הרצפה והוא ענה לי שהם יושבים על הרצפה בגלל שאחיו הגדול של אחד מהילדים שבגן איתו, נפטר.

הוא תיאר מה קרה כשהילד הגיע לגן עם אימו וסיפר שכשהם הגיעו לגן, הילד שאל את אימו אם אחיו הגדול יהיה בבית כשהם יחזרו והיא ענתה לו שהוא לא יחזור כי הוא נפטר.

ואז אהרן הוסיף "זה מצחיק".

הסברנו לו שזה לא מצחיק, ושזה עצוב והוא ענה שלא צריכים להיות עצובים.

שאלתי אותו אם חברו לגן היה עצוב והוא השיב שחברו לא היה עצוב ורק הוריו בכו.

אמרתי לו שייתן לחבר שלו חיבוק אם הוא יבוא היום לגן.

הבנתי ממנו שהוא מבין מה קרה, אבל לא לגמרי.

הגננת סיפרה שהאח נפטר בנסיבות טראגיות והיא אמרה שהיא קיבלה הנחייה מפורשת מפסיכולוגית לדבר על הנושא עם הילדים ולא להתעלם ממנו.

איכשהו, אנחנו ניסינו כל השנים לגונן על אהרן ממושגים כמו "מוות" וקיווינו שהוא ייחשף אל המושגים האלו רק מאוחר יותר בחייו. אני מבין את החשיבות שיש לגננת לדבר על הנושא עם הילד שאיבד את אחיו, אני רק לא בטוח שכל הילדים בגן צריכים להיחשף לזה גם כן.

אני מניח שאין ממש דרך לגננת לדבר רק עם האח השכול מבלי לערב את שאר הילדים וכנראה שאם היא תדבר עם כולם בבת אחת אז זה יעזור לו לעבור את האסון הנורא הזה וככה הוא לא ידחיק את המאורע.

אני מקווה שגם עבור הילדים האחרים זה טוב שהם ידברו על הנושא.

מה אתם חושבים?