בחג החנוכה האחרון, טייל יעקב (שם אמיתי) בגן העצמאות בירושלים.

מצב רוחו היה מרומם, משום שבדיוק סיים שיחת טלפון עם חברו הטוב.

ברגע שסיים את השיחה, ניגשה אל יעקב ילדה קטנה. יעקב העריך שהיא בת 7 או 8. הילדה אמרה לו שאימה מבקשת לדבר איתו.

יעקב, שכאמור היה במצברוח טוב, הלך אחרי הילדה עד שהגיעו לאישה שישבה בצד עם עוד ילדה.

יעקב ציין לעצמו את העובדה שהאישה לא דומה בכלל לשתי הילדות שאיתה, אך עשה עצמו כאפרכסת ושמע את שהיה לאישה לומר.

האישה סיפרה לו שזה עתה הם השתחררו מבית חולים (ככה נראה מישהו שיצא מבית חולים? יעקב הטיל ספק בדבריה).

היא המשיכה ואמרה שחיכתה להסעה לבית אדר (איזו הסעה יוצאת לבית אדר מגן העצמאות? שוב, יעקב ידע שהיא ממציאה לו סיפור), אך פיספסה את ההסעה.

היא הוסיפה שנבלע לה כרטיס האשראי בכספומט והיא נשארה בלי כסף (אישה מבוגרת מסתובבת בלי אגורה שחוקה? לא סביר, חשב). 

יעקב ידע מה היא רוצה ממנו, אך היות והיה במצב רוח טוב, החליט לשאול אותה: "ומה את רוצה ממני?".

האשה ביקשה מיעקב מעט כסף כדי שתוכל לנסוע. יעקב שאל אם 20 ש"ח יספיקו.

האשה אמרה שכל מה שיתן יעזור והבטיחה להחזיר לו את הכסף.

"לא צריך" השיב.

יעקב חשב לעצמו שהאשה בוודאי מסכנה, וגם אם הסיפור שלה מצוץ מן האצבע, וודאי היא זקוקה לכסף.

שמח וטוב לב, המשיך יעקב בדרכו.

הוא לא הספיק להתרחק משם וכבר שמע את הילדה שניגשה אליו קודם לכן, אומרת לאיש אחר: "סליחה אדוני, אמא שלי רוצה לדבר איתך...".

יעקב כעס. הוא הבין שנפל לתרגיל עוקץ וחשב לפנות למשטרה.

לבסוף הוא לא עשה כלום. "באמת מסכנה" חשב והלך.