אינכם מכירים את אנה (שם בדוי).

אנה היא נערה צעירה עם דמיון מפותח. היא מאוד אוהבת תשומת לב וחושבת כנראה שחייה לא מספיק מעניינים ולכן היא ממציאה חיים אחרים.

כל דמות שהיא ממציאה קורמת אור וגידים בדמות בלוג חדש שיספר את תלאות אותה דמות.

פעם היא נערה מתבגרת חסרת מעצורים, פעם מדריך בבני עקיבא ופעם רווקה הוללת בדירת רווקות. לחלק מהדמויות היא מצמידה סיפור קורע לב ומתייעצת עם קוראיה איך לנהוג בהמשך, כלומר- איך כדאי לדמות לנהוג.

והם מגיבים ומייעצים לה.

אנה טורחת לענות למגיביה. היא נכנסת לדמות ומגיבה לקוראיה כאילו היא אותה הדמות.

והם בכלל לא יודעים שזהו בסך הכל סיפור מצוץ מהאצבע.

כשאנה התוודתה על תחביב הבדיה שלה, הבעתי את התנגדותי העזה. סיפרתי לה על בלוגר אחד שהעמיד פעם את קוראיו בנסיון וזה לא נגמר בטוב ואמרתי לה שבלוגרים לא אוהבים שעובדים עליהם.

הפצרתי בה להתוודות ולגלות לקוראים שזה רק סיפור ושכל אחד יתייחס לכך בהתאם, אך במקום זאת היא פתחה בלוג נוסף, שבו היא סיפרה לקוראים על התחביב שלה.

למרבה הפלא, רובם ככולם עודדו אותה ולאף אחד מהם לא היה אכפת שהיא ממציאה סיפורים ומתחזה למישהו אחר.

אני אמרתי לה שבישראבלוג (הבלוג ההוא היה בתפוז) זה לא היה עובר כך סתם לסדר היום וזה היה מפריע לקוראים.

וכך בעצם נולד הפוסט הזה.

מה אתם חושבים? היה מפריע לכם שמישהו מספר לכם סיפורי בדים ומציג אותם כאילו הם חייו האמיתיים, או שאולי אתם חושבים שגם ככה כולם משקרים בבלוגים וחצי מהבלוגים גם ככה פיקטיביים, אז לפחות שיהיה קצת מעניין?

האם אתם חושבים שהיא חייבת לגלות לקוראיה שהבלוג הוא בעצם סיפור ושכל הדמות שיצרה היא בעצם פיקטיבית?

או שאולי אתם חושבים שזו זכותה המלאה וזו בעיה של הקוראים שהם נפלו בפח?

אני אגב, מאוד לא אוהב את זה, אם עדיין לא הבנתם.