לפני כמה ימים חבר שלי סיפר לי סיפור קורע על מקרה שקרה לחבר שלו במשטרה.

"אתה חייב לפרסם את זה בבלוג שלך".

כעבור כמה ימים, שוב נפגשנו והוא שאל אותי אם פרסמתי את הסיפור שלו.

כשהשבתי בשלילה, הוא היה מופתע. "חשבתי שתכתוב אותו ברגע שתגיע למחשב. למה לא כתבת אותו?".

אמרתי לו שאולי אני עוד אפרסם אותו והוספתי שהבלוג אמור להיות עליי ולא על סיפורים של אחרים.

אשתו הציעה שאכתוב את הסיפור כאילו קרה לי.

אתמול התיישבתי מול המחשב והתחלתי לכתוב את הסיפור, שהוא באמת מוצלח. ואז, כשהגעתי לאמצע הפוסט, מחקתי הכל ויצאתי מהאתר.

הבלוג שלי הוא כבר לא הבלוג שלי.

בזמן האחרון סיפרתי כל מיני סיפורים שקרו לאחרים. הסיפורים היו מעניינים, אני חושב (אחרת לא הייתי מפרסם אותם). אבל הם לא היו סיפורים עליי.

בלוג אמור להיות יומן אישי. מקום שבו אוכל להתבטא, לפרוק תסכולים, להתגאות, לשמוח ולהיות עצוב. מקום שבו אוכל להיות אני.

מקום אינטימי ופרטי.

הבלוג שלי כבר לא קטן. חלק מהחברים הוותיקים כבר לא מגיבים מכיוון שיש כאן הרבה תגובות, והם חסרים לי.

לצערי, הרבה אנשים שמכירים אותי אישית יודעים על הבלוג שלי. גם ממני, אבל לא רק. חלקם שמעו מבלוגרים אחרים שמכירים אותי מהחיים, חלקם מחבר ש"נפלט לו". חלקם בדרכים אחרות.

אני לא יודע כמה מהם גם קוראים כאן, אבל אם הם קוראים  כאן אני מבקש 2 דברים:

1. לא לחשוף את זהותי, ולא לדבר על הבלוג שלי עם אנשים מחוץ לבלוגייה.

2. תכתבו כאן אם אתם מכירים אותי אישית. אין צורך להזדהות. אני רק רוצה לדעת כמה מכם קוראים כאן, אם בכלל.

תודה מראש.