אשתי מצוננת.

הבוקר, אחרי שהיא התעטשה, אמרתי לה שאני אכתוב על ההבדל בין האפצ'י שלה לאפצ'י שלי (אני יודע שזה לא פוסט עם תובנות הרות גורל על נושא שברומו של עולם, אבל מצד שני, לכל הפוסטים שלי אין תובנות כאלה).

כשאמרתי לה את זה היא אמרה שאכתוב ש"האפצ'י שלה רגיל כמו האפצ'ים של כל בני האדם, ואילו שלי הם כמו שאגת אריה".

כן, בטח.

האפצ'ים שלה כל כך קטנים, כאילו הם מתנצלים על עצם זה שיצאו מהפה. הם שקטים כאלה שהיא נאלצת להתעטש מספר פעמים עד שמישהו שם לב שהיא התעטשה. ואז זה נשמע כמו מכונת יריה: "פצ'י פצ'י פצ'י".

אצלי לעומת זאת, כשהאפצ'י יוצא, הוא יוצא!

כשאני מתעטש כולם שומעים אותי. "אפצ'י!".

פעם ישבתי בשורה האחרונה של בית המדרש והתעטשתי. כל יושבי בית המדרש הסתובבו לראות מה קרה.

יש שתי חסרונות באפצ'י שלי:

1. כואב הגרון אחרי אפצ'י כזה. אי אפשר שלא. לפעמים נדמה לי שאני תולש כמה שקדים מהגרון עם האפצ'י שלי.

2. אנשים כל כך נבהלים מהאפצ'י שלי שהם לא אומרים "לבריאות".

כשלא אומרים לי לבריאות, אני אוהב לומר "תודה" כדי להזכיר להם שלא אמרו "לבריאות". בדרך כלל הם עונים לי שהם נבהלו מהאפצ'י שלי ושמי שנבהל- יורדות לו שנים מהחיים ולכן אני צריך להתנצל בפניהם.

כשאומרים לי את זה אני אומר שבכל פעם שמתעטשים הלב מחסיר פעימה וזה יותר מפחיד, קל וחומר עם אפצ'י כמו שלי, ולכן צריכים לומר לי "לבריאות" (כן, גם אני יודע לעשות נקיפות מצפון לאחרים, למרות שזה לא תמיד עובד).

זה מאוד מעניין שיש לי אפצ'י מרעיד קירות. בעיקר לאור העובדה שסתם ככה אני מאוד שקט.

מי שיחשוב שאני עושה דווקא כדי להפחיד אנשים, כדאי שישמע את אבא שלי מתעטש. האפצ'י שלו לא פחות חזק משלי.

שנהיה בריאים!