הבן שלי הולך לגן במרחק 15-20 דקות מהבית שלנו בהליכה. כל בוקר אנחנו צועדים לגן ביחד. פעם אשתי לוקחת אותו ופעם אני.

יש בגן ילדה אחת שהיא חברה מאוד טובה של הבן שלי וגם אמא שלה חברה טובה של אשתי.

לפעמים אשתי קובעת איתה שהיא (החברה) תסיע את כולם לגן וכך תיחסך ההליכה במזג אוויר לא נעים עבורנו.

וכך היה גם הבוקר.

אשתי התקשרה אל חברתה, שאמרה שהיא יוצאת "בעוד 5 דקות" והן קבעו לנסוע יחד.

אשתי והבן שלי יצאו בזמן המיועד (יתכן והם התעכבו עוד דקה-שתיים) וחיכו לחברתה של אשתי. וחיכו. אבל החברה לא הגיעה.

בחוץ היה קר ואחרי המתנה ארוכה, אשתי חזרה הביתה ואמרה לי שהחברה לא הגיעה.

היא התקשרה לבית החברה כדי לבדוק אם היא יצאה מהבית, ובעלה בישר לה שהיא יצאה כבר לגן.

אשתי כעסה. "היא לא יכלה לחכות לנו 2 דקות? היא לא חיכתה בכלל".

אני כעסתי עוד יותר. החברה הזאת הבריזה לי כבר בעבר. בפעם הראשונה שהבריזה, היא תירצה את ההברזה בכך ש"ממש מיהרה באותו בוקר".

אמרתי לאשתי להתקשר אליה ולשאול אותה מדוע לא חיכתה לנו הבוקר, אבל אשתי סירבה. היא אמרה שמתישהו היא תשאל אותה לפשר ההברזה, אבל לא היום. היום היא לא רוצה לדבר איתה.

אני יודע שהחברה הזאת לא חייבת לנו שום דבר ובעצם היא עושה לנו טובה שהיא נותנת לנו טרמפ. אני מאוד מעריך אותה על הטרמפים הרבים שנתנה לנו.

יחד עם זאת, זה מרגיז. מרגיז ומכעיס.

גם הם צעדו בקור, גם הבן שלי פיספס את ארוחת הבוקר בגן, וגם בדרך כלל הגננות מעירות להורה שמאחר להביא את הילד לגן. זה לא נעים.

הפתרון הוא כנראה לא להסתמך עליה בשביל טרמפים יותר. אולי גם לקנות אוטו (כרגע אין לנו כסף לאוטו). מתי נלמד את הלקח שאי אפשר לסמוך עליה בשביל טרמפ?