"אבא, היום הייתה לנו גננת חדשה בגן". סיפר לי בשמחה, אהרן.

"באמת? איך קוראים לה?" שאלתי.

"רוגלה", הוא ענה.

"רוגלה? אתה בטוח שזה השם שלה?" שאלתי.

"כן, רוגלה".

"זה נשמע כמו רוגלך" אמרתי בחיוך.

"כן, זה כמו רוגלך, אבל זה רוגלה". הוא אמר.

מאוחר יותר, ליד אשתי, שוב שאלתי אותו איך קוראים לגננת החדשה שלו.

"רוגלה" הוא ענה.

אשתי התחילה לצחוק, ואז חשבתי שאולי קוראים לגננת "רוח'לה".

"קוראים לגננת החדשה 'רוח'לה'?" שאלה אשתי.

"כן! רוח'לה. איך ידעת?".

לאחרונה הצטרפתי לקבוצת כדורסל מקומית. לקבוצה יש משחקים רשמיים נגד קבוצות אחרות מהאיזור והיות ואני חובב כדורסל, הצטרפתי לקבוצה.

כשסיפרתי על כך לגיסי, הוא אמר "תקבל כדורים על קו השלוש ותצלוף אותם. היריבים לא יצפו לזה".

ודאי שלא יצפו לזה, הרי אני כל כך גדול שלא יצפו ממני לקלוע.

אבל אהבתי את הרעיון, בעיקר כי בדרך כלל יש לי קליעה טובה מבחוץ (תשאלו את יניב וחבר ותיק).

באימון הראשון, לא הרשמתי. קלעתי באחוזים טובים, אבל אפשר לומר שדי ריחפתי, ולא במובן של מייקל ג'ורדן הזכור לטוב.

בסוף האימון נקבעה החמישייה למשחק ואני ידעתי כבר אז שהסיכוי שאשחק שואף לאפס (למיותר לציין שאני לא בחמישייה).

את האימון השני החמצתי עקב חתונה, וכך, בערב המשחק מצאתי את עצמי מגיע למשחק בלי הכנה ממשית לבאות.

כיאה לכל קבוצת כדורסל שמכבדת את עצמה, גם שחקני הקבוצה קיבלו חולצות של הנבחרת.

לפני שקיבלתי את החולצה חששתי. אני כל כך גדול ובטח החולצה לא תעלה עליי ומה יהיה אז?

"אל תדאג" הרגיע אותי מארגן הקבוצה. "יש הרבה גבוהים בקבוצה".

"כן, אבל כמה מהם שמנים כמוני?" שאלתי מבלי לקבל תשובה (ולא סתם).

ניסיתי לשחד אותו שיתן לי לבוא אליו לפני המשחק כדי לבחור חולצה, אבל הוא לא הבין את הרמזים שלי ורק אמר "אל תדאג. אני אביא את החולצות לאולם ותקבל אחת שם".

שאלתי אותו אם יש גם במידה שלי והוא ענה "יש XL".

אבל שאלתי אם יש במידה שלי!

כשהגעתי לאולם, רוב המספרים כבר היו תפוסים. אותי עניין בעיקר לקבל חולצה שתעלה עליי, אך משהתברר לי שכל החולצות באותה המידה, מיהרתי לברור ממה שנשאר את חולצה מספר 4.

כמו נדב הנפלד חשבתי. אולי זה יתן לי השראה לשמור קצת במשחק.

אגב, מי היום מספר 4 במכבי ת"א?

המאמן, שלא פגשתי אותו לפני כן כי הוא גוייס לשורותינו אחרי שהם הסכימו שאני אצטרף, סידר את כולם בשתי שורות ואמר לצד אחד לקלוע צעד וחצי בעוד הצד השני יקטוף את הכדורים החוזרים.

כבר כתבתי שאני יותר טוב בקליעה מרחוק? כתבתי. לא סתם כתבתי.

הרגשתי שאני לא מרשים את המאמן (או בכלל), אבל השתדלתי לעשות כמו כולם.

רק בקליעות העונשין הייתי יחסית טוב. טוב, קליעות עונשין זה הצד החזק שלי.

תמיד טענתי שזה הדבר הכי חשוב במשחק כדורסל, כי אם מפסידים משחק והמפסידים צריכים לקלוע עונשין כדי לשחק שוב, אז כדאי להיות קלעי עונשין טוב...

המשחק התחיל ואני חיכיתי להזדמנות שלי לשחק.

המאמן העלה כמעט את כולם ואז קרא לי להחליף את  אחד השחקנים.

שמעתי אותו קורא בשמי כל כך הרבה פעמים ב-45 השניות שבהן שיחקתי "בחור טוב תיכנס, תשמור, תרוץ..." עד שלבסוף הוא הושיב אותי על הספסל עד לתום המחצית.

ראיתי שחקנים עולים ויורדים, ורק אותי הוא השאיר על הספסל.

בפתיחת המחצית השנייה, הוא אמר מי עולה בחמישייה: "שלומי, יוני, מוטי, אפרים וליאור (שמות בדויים)".

כשאמר "ליאור" הוא הצביע עליי.

"ליאור או בחור טוב?" שאלתי.

"ליאור".

אוף.

שיחקתי עוד 2 דקות במהלך המחצית השניה, לא משהו שכדאי לספר עליו לנכדים.

עשיתי פאול אחד וזהו.

הפסדנו במשחק, בעיקר בגלל שהחטאנו את רוב זריקות העונשין שלנו.

אם אני הייתי עומד על קו העונשין, ודאי הייתי קולע....