בערב שבת, אהרן הצטרף אליי והלכנו יחד לבית הכנסת.

בדרך לבית הכנסת, חלפנו על פני הבתים ואהרן ידע לומר את שמות כל האנשים שמתגוררים שם. במיוחד הוא הפתיע אותי כשהצביע על בית מסויים ואמר "כאן גר זאב".

שאלתי אותו איך הוא  יודע והוא הזכיר לי שהיינו בבית של זאב פעם. באמת היינו שם פעם אחת (יחד) לפני כחצי שנה, אבל אהרן זכר לא רק איפה הוא גר, אלא גם מה הגיש לנו לאכול וזה ממש הפתיע אותי לטובה.

בבית הכנסת אהרן היה עייף ומשועמם וכשהתחילה הדרשה באמצע התפילה הוא שאל אותי למה כולם מקשיבים לדורש הדרשה.

באיזהשהו שלב נכנסה שיירה של ילדים בערך בגובה של אהרן ואחד מהם זיהה אותו. הוא מיהר לקראתנו וקרא לאהרן להצטרף לחבורה שהתרוצצה סביב בית הכנסת.

מדי פעם החבורה נכנסה לבית הכנסת, עשתה סיבוב ויצאה.

התפילה הסתיימה והגבאי התחיל להודיע את ההודעות הנוגעות לזמני התפילות והשיעורים של השבוע הקרוב, כשלפתע אהרן נכנס לבית הכנסת ומירר בבכי.

ניגשתי אליו וראיתי שהוא מדמם מפיו.

היות והוא דימם, לא הוצאתי אותו החוצה (היינו ליד הכניסה), אלא לקחתי אותו לשירותים שממוקמים בקידמת בית הכנסת (זה לא בדיוק בית כנסת, כי בינתיים אין לנו בית כנסת אז אנחנו מתפללים בבית הספר). חלפתי על פני הגבאי שניסה להודיע את ההודעות וודאי שאל את עצמו למה אני לא יוצא החוצה עם הבן שלי במקום להמשיך לשירותים.

שטפתי לאהרן את הפה והרגעתי אותו ואז הוא סיפר לי שהוא נפל בחוץ כשהוא רץ ואחריו נפל אחד מחבריו שנחת עליו.

יצאנו מהשירותים ושוב חלפנו על פני הגבאי שעדיין הודיע את ההודעות (היו לו הרבה הודעות להודיע ובכלל, תמיד לוקח לו כמה דקות להודיע את כל ההודעות) והלכנו הביתה.

כשהגענו הביתה הבחנתי בפנס אדמוני סביב עינו ובשפתיו המנופחות שעדיין היו עליהן שאריות דם. הוא נראה כמו מתאגרף חבול ומסכן.

ביום ראשון כשהגענו לגן, הגננות שאלו אותו מה קרה לו והוא הסביר לכל אחת מהן מה בדיוק קרה. מאוחר יותר, ראתה אותנו אחת השכנות ששאלה אותי מה קרה לו. הרגשתי שהיא לא ממש מאמינה לסיפור הנפילה והייתה מעדיפה להאמין שאנחנו מכים אותו ומשתמשים בו כבשק חבטות אישי.

כיום, כבר לא כואב לו, ולמעשה זה נראה יותר גרוע ממה שזה באמת. הבעיה היא שזה נראה רע.

לאט לאט הפצעים מגלידים ועד פסח אני מאמין שזה יעבור לו. לפחות עד הנפילה הבאה...