בבוקר יום שני העמסנו את מטלטלנו על האוטו והדרמנו לאילת.
כשאני כותב הדרמנו, אני מתכוון אליי, אשתי והילדים שלנו.
התלבטנו לפני כן אם לקחת אותם איתנו, אבל משנוכחנו שאי אפשר סתם כך להנחית אותם אצל הסבא והסבתא לכמה ימים, ויתרנו על הרעיון ולקחנו אותם איתנו לאילת.
ברגע שלוקחים את הילדים לחופשה, אופי החופשה משתנה באחת. פתאום אי אפשר לצאת בלילה וצריך גם לשקול אם אפשר לקחת את הילדים לכל פעילות ובכלל, צריך לדאוג שמה שעושים יעניין גם אותם.
בדרך לאילת, עצרנו בפארק מקסים שנקרא "פארק ספיר". הפארק נמצא 120 ק"מ מאילת וזו נקודה מצויינת לעצור לאכול ארוחת צהריים ולהתרענן. בפארק יש אגם וברווזים שמסתובבים באגם ומסביבו.
הכניסה אליו ללא תשלום והמקום יפהיפה.
הבן שלי נהנה לרדוף אחרי הברווז ולברוח ממנו כשהתחיל לרוץ אחריו (אותי הברווז דווקא הפחיד כשרץ לכיווננו. מה אתם צוחקים? ראיתם פעם ברווז רודף אחריכם?).
באילת התאכסנו במלון "קראון פלאזה" (חמישה כוכבים). נתנו לנו חדר ענקי עם שתי מיטות כפולות ועוד לול לתינוק. הנוף שנשקף מחדר המלון היה מרהיב.

מי שחושב שאילת זו לא עיר לדתיים, שיחשוב שוב. העיר הייתה מלאה בדתיים. אולי היו אפילו יותר נופשים דתיים מחילונים.
כנראה שזו התקופה שהדתיים נוסעים לאילת (איזה סטיגמטי אני). בכלל, ציפיתי להיות לבד שם, היות וזה לא הקיץ שבו כל העולם ואשתו (או אשתו של מישהו אחר...) נוסעים לאילת, אך הופתעתי לגלות שגם עכשיו המקום לא היה ריק מאנשים.
מה שכן, עכשיו זו התקופה לנסוע. מזג אוויר מצויין, חם, אבל לא יותר מידי וגם לא עמוס באנשים.
כשנסענו למצפה התת ימי יכולנו להינות מחלונות המצפה כמעט באופן בלעדי משום שהיו שם מעט אנשים. על חוויה כזאת אפשר רק לחלום ב(ה)קיץ.

במלון, ראינו את "ערוץ הילדים". בתכנית, מבקשים מילד לפתור חידה ובסוף נותנים לו למסור ד"ש לכל העולם. הילד נראה מבוהל קימעה מהאפשרות שניתנה לו, לא כי לא מסר ד"ש, אלא מחשש שמא ישכח מישהו ברשימה המאוד ארוכה של ד"שים ששינן לפני התכנית. כל הילדים שמסרו ד"שים (וכל הילדים מסרו ד"שים) התנצלו בפני מי שאולי, בטעות, שכחו כשדיקלמו את הרשימה של הד"שים שלהם.
תכנית נוספת שנתנה אפשרות של מסירת ד"שים היא "אקזיט". בתכנית, לצופים ניתנת האפשרות לשפוך את בעיותיהם והמגישים מנסים לעזור להם. בתום השיחה ניתנת האפשרות למתבגר המתוסכל למסור ד"ש והאחרון לא מוותר על ההזדמנות ומוסר ד"ש לכל כיתתו (לאחר שעד עכשיו ניסה לשמור על אנונימיות).
זה מגוחך במיוחד כשרואים שיש אנשים עם בעיות רציניות והמגיש אומר בסוף "מה הבעיה?" ואז נותן לצופה את האפשרות למסור ד"ש. זה כל כך לא שייך!
אמרתי לאשתי שזה כל כך מגוחך ואז היא אמרה לי שגם אני הייתי מוסר ד"ש. חשבתי על זה קצת ואז נזכרתי במקרה שקרה לי כשביקרתי בתערוכת ישראל ב-1998.
בתערוכה שהתקיימה בגני התערוכה בת"א, כל המדינה הציגה משהו: הצבא, הרדיו ועוד.
הייה שם אולפן שקוף של גל"צ וניתנה האפשרות למבקרים למסור ד"שים. הייתי שם עם חבר שלי וכמו כל באי התערוכה גם אנחנו צבאנו על חלונות האולפן השקוף מתוך תקווה שאולי אולי, תמר מרום תואיל בטובה להקריא שאת הד"ש שרצינו למסור לשתי ידידות שלנו שלא באו איתנו.
תמר התעלמה מאיתנו עד שלבסוף נכנעה והסכימה לשדר את הד"ש שלנו.
חברי התקשר לאחת הידידות מבעוד מועד וציווה עליה להיצמד למקלט הרדיו ולהאזין לתכניתה של תמר מרום בגל"צ.
כשתמר סוף סוף מסרה את הד"ש שלנו, היינו על גג העולם. כל המדינה שמעה את הד"ש שלנו, וגם ידידותינו שמעו אותו.
כישצאנו מהתערוכה, התקשר חברי לידידה ושאל אותה, אם שמעה.
"תמר מרום לא הייתה ברדיו בכלל".
"את בטוחה? אולי האזנת לתחנה אחרת?"
"כן, אני בטוחה. ניסיתי גם גלגל"צ".

ואז הבנו. האולפן השקוף שידר רק לבאי התערוכה ואנחנו עשינו צחוק מעצמנו לחינם.