נזכרתי למה כיניתי את עצמי בכינוי "בחור טוב", לפני 500 פוסטים בדיוק. (כן, זה הקטע ה-500 שאני כותב בבלוג).

זה לא כי אני טוב מאחרים או טוב בכלל, אלא פשוט, שבמקומות שמהם באתי, כולם טובים וכולם ישרים.

מילה זו מילה ואפשר לסמוך על אחרים שלא ינצלו את תמימותך ובאמת ובתמים (משחק מילים שכזה) יעזרו לך איך שהם יכולים לעזור. בין אם זה בעצה טובה, או בעזרה פיזית או במילה טובה כשצריך ותמיד בלי חשבון.

אנשים כאלה, שלא עושים חשבונות של "כמה ההוא עזר לי ולכן כדאי שאעזור לו", או להבדיל- "ההוא לא עזר לי אז ולכן לא אעזור לו היום". הם פשוט שם כשצריכים אותם וגם כשלא.

אולי אני נאיבי ותמים, אך בעולם שממנו באתי, אנשים התנהגו כמו בני אדם. שם אף אחד לא חיפש איך להרוויח על חשבוני, לא השלה אותי ולא הבטיח לי הבטחות שלא יכל לקיים.

לצערי, נאלצתי לגלות בדרך הקשה שלא כולם טובים ושלא כל מי שמבטיח, גם מקיים.

גיליתי שיש אנשים שאינם הגונים בכל הצבעים והגדלים. גיליתי שכיפה על הראש אינה ערובה לשום דבר, אפילו לא לערכים.

והתחלתי לתהות איך זה ששמרו עלי כל השנים בעולם אחר, טוב והגון.

ואז נזכרתי.

הייתי שם בחברת אנשים טובים באמת והם שמרו עליי מהאחרים.