ביום העצמאות נסענו לבקר את ההורים של אשתי.

החנתי את האוטו כמו תמיד במגרש החניה של הבית שלהם. יש שם כמה מקומות חניה שלא שייכות לדיירי הבניין (כי רק בשנים האחרונות הכשירו את הקרקע לכך) ואני תמיד מחנה שם את הרכב, לצד עוד כמה מכוניות.

אחרי זמן מה, החלטנו לנסוע עם כל משפחתה של אשתי לאיזהשהו פארק ולשם כך ירדנו למגרש החניה כדי להתפזר בין המכוניות ולנסוע.

כשעמדתי להיכנס לרכבי, הבחנתי במראת הצד שנתלשה מהמקום ונותרה תלוה בין שמיים וארץ, בין הרכב שלי למגרש החניה.

חיפשתי פתק שאולי מי שפגע ברכבי השאיר, אך לשווא.

ניסינו לחבר חזרה את המראה, אך הציר שלה נשבר ולא יכולנו.

אביה של אשתי חיבר את המראה עם נייר דבק רחב (מסקינג טייפ) ואני בחנתי את הרכב שחנה לצד הרב שלי כדי למצוא סימנים שהוא זה שפגע ברכבי ולא השאיר את פרטיו.

בינתיים, הסתובב עם כדור הבן של השכנים. שאלנו אותו אם הוא ראה משהו והוא רק גימגם "תשאלו את אח שלי" ונעלם.

כעבור כמה דקות, הוציאה אימו של הנער את ראשה מהחלון ואמרה "זה הבן שלי שבר" (אח של הילד שדיברנו איתו).

"תתקנו את זה ואנחנו נשלם" היא התחייבה. הודנו לה בחום ושמחנו על כך שהיא אישה הגונה.

תמיד הם היו ביחסי שכנות טובים עם משפחתה של אשתי, אולי כי במשך שנים אלה היו 2 המשפחות הדתיות היחידות בכל הבניין. בעלה של האישה רב- דיין ואמא של אשתי קנתה פעם ספר תורני שאביו של השכן כתב.

כעבור שבוע, לקחתי את האוטו למוסך, לתיקון. נסעתי למוסך מורשה, כי רציתי שיתקנו לי את המראה כמו שצריך.

אחרי הנחה נפרדתי מ-823 ש"ח. ידעתי שזה סכום גבוה, אך המוסכניק הסביר לי שהוא נאלץ להחליף את כל המראה ושאי אפשר להחליף רק את הציר.

היות והשכנה של הוריי הבטיחה לי שהיא תשלם על הנזק, לא חשבתי פעמיים ושילמתי את הסכום. דרשתי קבלה בכדי שאוכל להציג אותה בפני השכנים ונסעתי לדרכי.

למחרת, הגענו שוב לבית הוריי אשתי. אשתי הלכה לשכנה והראתה לה את הקבלה.

השכנה קיבלה את הדין ואמרה שהיא תשלם, אם כי היא הייתה מופתעת שהסכום גבוה כל כך.

ואז עבר שם בעלה.

היא סיפרה לו מה סכום הנזק שעליהם לשלם. הוא שמע בכובד ראש והלך לחדר אחר.

אשתי המשיכה להתקשקש עוד קצת עם השכנה, כשלפתע שוב הופיע הבעל.

"את יודעת, לפי ההלכה, אני בכלל לא צריך לשלם (הילד בן 11 ולכן אין לו אחריות למעשיו)" אמר הרב הדיין.

"ואני חושב שגם מבחינה משפטית אני פטור" הוא הוסיף.

"אני צריך לחשוב על זה. אנחנו רוצים לשלם, אבל אני לא יודע אם נשלם הכל. אולי חצי. אני כבר אדבר עם אבא שלך" הוא אמר לאשתי ונעלם שוב.

לפני שנעלם הוא עוד הספיק לומר שהרכב שלי לא היה צריך להיות שם בכלל (כי אני לא דייר בבניין) ושבשעה כזאת ידוע שהילדים משחקים שם כל הזמן.

זה שהילדים שלו משחקים שם כל הזמן זה נכון. מהפעם הראשונה שראיתי אותם משחקים שם התרעתי שזה מגרש חניה ולא מגרש משחקים ושילדים לא צריכים לשחק במגרש חניה, בעיקר כי זה מסוכן.

אגב, הוא מחנה באופן קבוע את רכבו מטר מאיפה שהחנתי את המכונית שלי באותו יום.

מאוחר יותר הוא דיבר עם אבא של אשתי, אמר לו מה שאמר ובגדול ניסה להתחמק מתשלום, לפחות חלקית.

מה שהכי הרגיז אותי בכל העניין הזה, זה שהוא מסתתר מאחורי "ההלכה" כאילו אומר: "זה לא אני זו היא. אני רוצה לשלם, אבל ההלכה לא מאפשרת לי, אולי גם המשפט". והוא רב דיין, אז הוא בטח בקי בהלכה.

יפה שהוא עושה דין לעצמו.

בתורה יש מושג של "נבל ברשות התורה". הכוונה היא לאחד שרוכב על היתר הלכתי כזה או אחר ומנצל אותו לרעה. אפשר לקרוא לזה גם "כשר אבל מסריח".

אני חושב שגם אם יש לו היתר "הלכתי", כלומר, שהוא פטור מלשלם לי, לפנים משורת הדין (לפחות) הוא חייב לשלם. הרי לא יתכן שהבן שלו ילך לחנות וישבור שם את כל הדברים ואז הוא יאמר "אני פטור מלשלם, כי הבן שלי לא אחראי למעשיו". ברור שהחנות הייתה מחייבת אותו לשלם על הנזקים וכמו גדול הוא היה משלם.

לכן, ברור לי, שכשהבן שלו עושה נזק לרכב שלי, (אגב, הוא שיחק כדורגל ואיכשהו הכדור שלו שבר את המראה), אז הוא צריך לשלם.

זה לא נעים, זה לא כיף אבל הוא חייב לעשות זאת.

ברור לי שאם המצב היה הפוך הייתי משלם הכל עד השקל האחרון, אז מה זה החרטא הזאת ש"לפי ההלכה הוא לא צריך לשלם"? איזה צידוק יש לו לשלם פחות מהסכום המלא של הנזק?

מיד אחרי ששמעתי את הטענה שלו, ביררתי עם חברים משפטנים. הם אמרו לי שהוא חייב לשלם משתי סיבות: הראשונה- חוזית. אשתו התחייבה לשלם ועל סמך זה הלכתי ותיקנתי. אולי אם לא הייתה מתחייבת, לא הייתי מתקן כל כך מהר.

הסיבה השניה היא שהיות וזה מגרש חניה, והם יודעים שזה מסוכן ושיש שם הרבה רכבים והילד היה יכול להזיק לכל רכב (לא רק לשלי), אז אחד מהוריו היה חייב לשמור על הילד כשהוא משחק. משלא עשו כן, הם התרשלו בתפקידם ולכן חייבים בתשלום.

לגבי ההיבט ההלכתי אני עדיין צריך לשאול רב.

אני חושב שיש כאן גם היבט של "סור מרע ועשה טוב". הוא יכול מצד אחד לסור מרע, כלומר לומר "אני פטור מתשלום ולכן לא משלם", ולשחק אותה ראש קטן. אך הוא מחוייב גם ב"עשה טוב" וטוב זה לשלם את מלוא סכום הנזק. למה? כי הבן שלו שבר משהו וההגיון אומר שאביו צריך לשלם על כך.

ההורים של אשתי חושבים שאני צריך לוותר לו. "הם הודו שהבן שלהם שבר. אם הם לא היו מודים לא היית יודע מי שבר את המראה והיית צריך לשאת בתוצאות בעצמך".

אני אמרתי שאני מוכן שישלם לי אפילו בעשרה תשלומים, אבל שישלם הכל.

החברים המשפטנים שלי אמרו שאם אתבע אותו בטוח אזכה וגם אקבל כפול, אבל ההורים של אשתי חוששים מזה, בכל זאת הוא שכן שלהם.

ואני? אני רק רוצה לקבל מה שמגיע לי, אחת ולתמיד.