הכל התחיל בזה שלא קיבלנו את "השבוע" ביחד עם עיתון "מעריב" ביום שישי. אני זוכר שאמרתי לאבא שלי שישאל בחנות אם יש להם במקרה עותק מיותר.  ואולי זה היה מעין סימן לא לצאת מהבית במוצ"ש.
במוצ"ש הייתה מסיבת יום הולדת 14 לצביקה. צביקה היה אחד מחבריי והיה גדול ממני בכחצי שנה.
אחי הגדול שהיה בן 20 חיפש עם מי לצאת באותו ערב.
הוא התקשר לכל חבריו ומכריו, אבל אף אחד מהם לא יכל לצאת איתו, מלבד חבר קרוב אחד. הם קבעו לנסוע יחד לירושלים.
ביקשתי מאחי שיסיע אותי למסיבה של צביקה. "נו, בוא כבר, אני מאחר!".
ירדתי מהאוטו הודיתי לו ואמרתי לו "ביי".

זו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי את אחי בחיים.
מאוחר יותר באותו ערב, הוא וחברו נהרגו בתאונת דרכים. אחי נהרג במקום, וחברו מעט מאוחר יותר בבית החולים.
מישהו מבית החולים התקשר לאביו של החבר וסיפר לו שבנו היה מעורב בתאונת דרכים ושיבוא לבית החולים. האב, התקשר לאבא שלי ואמר לו שהבנים היו בתאונה ושיסעו יחד לבית החולים. באותו זמן הם לא חשבו שהנורא מכל קרה.
אחד השכנים, שהוא גם נהג אמבולנס, ראה את אבי יוצא מהבית. הוא כבר ידע מה קרה ובישר לאבא שלי את בשורת האיוב.
אחי ז"ל היה חייל באותה תקופה ולצבא יש נהלים שרק נציג מטעמם יכול לבשר למשפחה השכולה את בשורת האיוב. אבל כשהם באו מוקדם בבוקר, ההורים שלי כבר ידעו.

אבא שלי העיר אותי בבוקר יום ראשון ושאל אותי איך אני מרגיש. אמרתי שאני מרגיש בסדר ואז הוא סיפר לי שבלילה אחי נהרג בתאונת דרכים.
אני כותב את זה כאילו בלי בעיה, אבל העיניים שלי דומעות וזה בכלל לא קל לי לכתוב את זה.
בבית היו הרבה אנשים וגם חברים של אחי שלא הכרתי עד אז.
היה שם חבר אחד ששמר איתי על קשר במשך שנים באמצעות מכתבים. אני חושב שזה היה מאוד חשוב וטוב שהוא עשה את זה, משום שלא הרביתי לדבר על אחי מאז. החלטתי להתמודד עם הכאב לבד וכמעט ולא שיתפתי אנשים בכאב שלי.

הלוויות נערכו אחת אחרי השניה באותו בית עלמין.
החבר שנהרג עם אחי היה מאוד נחמד ואהבתי אותו מאוד. באותו יום איבדתי גם אח וגם חבר.
מאז בכל שנה יש אזכרה כפולה גם לאחי וגם לחברו שנהרגו יחדיו.

אחי היה חבר אמיתי. כל חבריו פנו אליו בשביל לטכס עצה או אם היו צריכים עזרה במשהו. תמיד הוא עזר להם ותמיד בשמחה. ידידה שלו סיפרה לי שלווה ממנה פעם סכום כסף והיא לא רצתה לקבל את הכסף חזרה, אז הוא עשה פרח מהשטר והגיש לה אותו כך ורק אז הסכימה לקבל ממנו חזרה את הכסף.
הוא ידע לקלוט אנשים וידע מה הגישה הכי מתאימה לדבר איתם. אם למישהו היה מצב רוח רע הוא ידע לזהות את זה מיד.
הוא היה גם איש של אמת. תמיד ניסה לבין דברים עד הסוף. במשך תקופה ארוכה הוא התכתב עם אחד מחבריו אשר השקפת עולמם היייתה שונה (החבר היה חרדי ואחי הסדרניק), למרות זאת הם נותרו חברים טובים מאוד ובכל שנה אותו חבר מגיע לאזכרה של אחי.
היו לו שאיפות גבוהות. הוא רצה להיות קצין בצבא, התלבט אם ללמוד משפטים ובכלל, כל העתיד היה לפניו.

שבועיים לפני שנהרג הוא בילה שבת במחיצת חבריו מהישיבה התיכונית שלו. וכך, אחרי שזמן רב לא נפגש עימם הוא זכה להיפרד מהם בפעם האחרונה.
גם בלילה שנהרג, הוא ערך סבב טלפוני וחיפש מישהו שייסע איתו לירושלים, וזה היה בעצם סיבוב פרידה מכל חבריו מבלי שידעו זאת.

מאוד מוזר לי שדווקא הוא נהרג בתאונת דרכים. הוא היה נהג מצויין. הכי טוב שהכרתי.
השבוע ימלאו 12 שנה מאז נהרגו בתאונה אחי וחברו, והם שניהם חסרים לי מאוד.
12 שנה, ואני בוכה עכשיו כאילו זה היה אתמול.
יהי זכרם ברוך.