בדרך כלל, אני לוקח לעבודה כריך (סנדוויץ') כדי לאכול כארוחת צהריים/ ערב.

אך היום, אשתי החליטה לפנק אותי.

בצעד יוצא דופן, היא ארזה קופסא שהכילה פסטה ברוטב בולונז. היא סגרה את הקופסא היטב, אטמה אותה בשקית והכניסה לתיק שלי.

היא הכניסה פנימה פיתה למקרה הצורך וסגרה הכל יפה- יפה.

אולם, כשהגעתי למשרד ופתחתי את שקית האוכל, נוכחתי לדעת שאין שם מזלג או כף.

הפכתי את התיק וחיפשתי שוב ושוב אך לא מצאתי עם מה לאכול את האוכל.

סגרתי את דלת המשרד וקיוויתי שאף אחד לא ייכנס ויראה אותי מנסה לאלתר כלי שישמש אותי כסכו"ם.

בהתחלה ניסיתי להשתמש בפיתה ככף, אך הפסטה החליקה ממנה ולא הצלחתי לתפוס אותה כמו שצריך.

איתרתי פקק של בקבוק קולה והכנסתי אותו לאוכל השמנוני. אחרי שתי יציקות החלטתי לוותר על הפקק ועשיתי מה שכל חוראני במצבי היה עושה: אכלתי עם הידיים.

המראה ודאי לא היה משובב נפש, אך התנחמתי בכך שאף אחד לא רואה אותי דוחף ידיים לקופסת הפסטה ברוטב בולונז משל הייתה זאת משימה ב"סוף הדרך" שבה צריך לחפור בקערה של תולעים דביקים בחיפוש אחר מפתח נסתר.

היד שלי הייתה אדומה מהרוטב והתלכלכה כהוגן. אני מעריך שגם פניי התלכלכו כי השתדלתי לאכול מהר, לפני שמישהו יכנס לחדר שלי.

ואז נכנס הבוס שלי.

מיהרתי להסתיר את היד מתחת לשולחן.

הוא לא הסתכל עליי ורק נכנס לחדר אחר שבו נמצא מכשיר הפקס והגישה אליו היא מהחדר שלי.

המשכתי לאכול, וכל הזמן שמרתי על קשר עין עם פתח החדר של הפקס כדי לראות מתי הבוס ישוב.

"אתה יודע", אמר לי הבוס ואני מיהרתי להסתיר שוב את היד המלוכלכת. (את הפנים שלי ניסיתי להסתיר ביד השניה.

"אתה יכול להשתמש בסכו"ם שבחדר השני"...