הכל התחיל כשאהרן חזר מהגן עם חבילת טושים שהוא קיבל במסיבת יום בהולדת בגן שלו.

הוא התעקש לנסות כל טוש מיד וכך מצאתי את עצמי יושב לידו כשהוא עמל על המילה 'נמלה' ("עמל על המילה נמלה"- משחק מילים משעשע כרגיל) וצובע כל אות בצבע שונה.

 כל כך היינו עסוקים ביצירותיו של אהרן, עד שלא שמנו לב שאלעד חמק מעינינו.

כעבור כמה דקות, אשתי קראה לי "בחור טוב, בא תראה משהו".

כשהגעתי אליה נפלטה קריאה מפי: "אוי ואבוי!".

קירות הבית היו מכוסים בצבע אדום שאחד מילדינו טרח וקישקש באמצעות אחד מצבעיו.

לא לקח לנו הרבה להבין שאלעד הוא האמן.

"אלעד, מה זה?" שאלנו אותו.

"ציור" הוא ענה.

"ומי צייר את הציור?" שאלנו.

"אלעד!" הוא השיב בגאווה.

"אסור לצייר על הקירות" הסברנו לו.

אלעד נעלב מאיתנו כמובן ופרץ בבכי. אני לא יודע אם הוא לגמרי הבין שאסור לקשקש על הקירות.

במהרה גילינו מה גודל הזוועה.

כל הקירותש לאורך המדרגות וכן כל הקירות בקומה העליונה היו מכוסות בקישקושים אדומים. גם על הקיר ליד המיטה של אלעד הופיעו קשוקים אדומים.

זה היה מזעזע. זה נראה כמו מרחץ דמים או לפחות כמו קיר מקושקש בצבע אדום.

כל פעם שעברנו ליד הקיר, שאך לפני שבוע היה זך ונקי, שכן זה בית חדש- דנדש, התחלחלנו מחדש.

אך היום אשתי שמה לזה סוף.

כשהייתי בעבודה, היא צבעה את כל הקירות המוכתמים וכעת שוב שולט הצבע הלבן בקירות ביתנו.

עד הפעם הבאה...