בשבוע שעבר התארחנו בחג ובשבת אצל ההורים של אשתי.

במוצ"ש נסעתי עם גיסי לקנות כמה דברים בסופר פארם ולאחר מכן תכננו לשחק כדורסל יחד. הרעיון היה שהוא יתן לי להשתמש בנעליים שלו וכך נוכל לשחק יחד. לא הבאתי איתי נעלי כדורסל ולכן קיוויתי שיש לו זוג נוסף של נעלי כדורסל שאוכל לנעול ולשחק בהם.

כשחזרנו מהסופר פארם, הוא אמר לי לחנות בחניה של הבניין שלו, אך אני העדפתי לחנות לצד המדרכה, איפה שהיא צבועה בכחול-לבן, גם כי יותר קל לצאת משם מאשר מהחניה בבניין שלהם והרי אנחנו תיכף נוסעים לשחק כדורסל וגם כי זכרתי את הפעם הקודמת שחניתי בחניה של הבניין שלהם, והעדפתי לחנות שם כמה שפחות.

הוא ניסה לשכנע אותי שיהיה לי יותר קל לחנות בחניה מתחת לבית שלהם בגלל שכשניסע משם עם כל הילדים וכל הדברים שלנו משבת, יהיה יותר קל להכניס הכל מתחת לבית מאשר מעבר לכביש, לצד המדרכה.

הזכרתי לו שאנחנו תיכף נוסעים לשחק כדורסל ולאחר שנחזור אני אחנה בחניה של הבניין שלהם.

לאחר שעלינו למעלה, התברר לי שיש לו רק זוג נעליים אחד ולכן לא נסענו לשחק (מוזר שלא הזכיר זאת קודם, למרות שידע שאני בונה על כך שיתן לי את הנעליים שלו).

למה בכלל נשארנו שם במוצ"ש?

כי למחרת בבוקר, ב-9:40 היה אמור להיות לי תור לרופא עור באותה עיר וחשבתי שיהיה יותר נוח פשוט להישאר שם במוצ"ש ולא להיתקע בפקקי התנועה של יום ראשון בדרך מעיר מגוריי לעיר שבה היה התור שלי (בפקקים של יום ראשון בשעות האלה, זו יכולה להיות בקלות נסיעה של יותר משעה וחצי).

ולכן, נשארנו כולנו לישון שם במוצ"ש, למרות שלילדים היה גן למחרת. ידענו שהם יאחרו קצת, אבל החלטנו שזה לא נורא.

תיכננתי לצאת מוקדם כדי להגיע מוקדם לתור וכך גם להגיע מוקדם יותר לעבודה, אלא שעד שיצאנו מהבית, השעה הייתה כבר 9:33.

מיהרנו אל האוטו, רק כדי לגלות את הפקחית נחה על הספסל ליד האוטו, רגע אחרי שכתבה לי דו"ח חנייה. אם רק היינו מגיעים לשם 2 דקות מוקדם יותר, היינו חוסכים את הדו"ח מעצמנו. כמו גם, אם רק הייתי מקשיב לגיסי ומחנה מתחת לביתו.

הנחנו את הדברים ליד האוטו ואז נוכחתי שחסר לי משהו. המפתחות של הרכב!

רצתי חזרה לבניין של ההורים של אשתי.

דלת הכניסה הייתה נעולה אז צילצלתי באינטרקום.

"מי זה?" שאל אחד מגיסיי.

לא עניתי. מי זה כבר יכול להיות, אם הרגע ירדנו?!

"מי זה? מי זה?" הוא המשיך לשאול ולא פתח. ראיתי שמישהו בדיוק יוצא מהמעלית ולכן לא עניתי לו. שהשכן יפתח לי.

שמעתי את קולו מהדהד באינטרקום "מי זה?" כדלת המעלית נסגרה מאחורי.

כרוח סערה נכנסתי לביתם, לקחתי את המפתחות וסיננתי מבין שפתיי שקיבלתי דו"ח ומיהרתי החוצה, כשגיסי שואל "למה לא ענית לי כששאלתי 'מי זה?'?". גם הפעם לא עניתי לו.

נסענו מהר לקופת החולים והגענו לשם ב-9:52. למזלי לא חיכיתי הרבה עד שנכנסתי לרופא.

אלא שאז ציפתה לי הפתעה.

מסתבר שהרופא לא עושה צריבות בימי ראשון בבוקר, כי אין לו את הציוד הדרוש לשם כך במרפאה ואם אני רוצה לעשות את התהליך, אני חייב לבוא ביום אחר שבו הוא עובד אחה"צ.

כעסתי שקבעו לי תור לצריבה ביום שאי אפשר לבצע את התהליך אבל כבר לא היה מה לעשות שם ולכן מיהרתי חזרה לאוטו.

ב-10:00 התחלנו לנסוע לכיוון הבית.

הורדתי את הילדים בגן ולאחר מכן נסעתי לעבודה.

כמה שעות מאוחר יותר אירעה הפסקת חשמל יזומה, מה שגרם למחיקת חלק מהעבודה שעשיתי באותו יום וגם לכך שהבוס שלי שיחרר אותי לביתי כי הוא צפה שההפסקה תהיה להרבה זמן.

למחרת הוא שאל אותי: "טוב, מתי אתה משלים את השעות שהחסרת אתמול..."?