בשבוע שעבר, נאלצתי לנסוע לעיר הבירה כדי לאסוף את הכרטיסים שהזמנתי למצפה התת ימי באילת.

לאחר שאספתי את הכרטיסים, נזכרתי בצרכניה ירושלמית חרדית שנהגתי לקנות בה תדיר לפני כמה שנים ושנחקקה בזכרוני כזולה במיוחד.

השעה הייתה כבר אחרי 23:00 בלילה, אך תיארתי לעצמי שהיא עדיין פתוחה, כי ככה זה ביום חמישי בלילה בירושלים.

ואכן, כשהתקרבתי לחנייה, ראיתי הרבה מכוניות חונות שהעידו כי המקום מלא ויותר מזה- פתוח.

עליתי במבואה הצרה שהובילה למגרש החניה ואז ראיתי שבאה מולי מכונית.

החלטתי לתת לה לעבור, בכדי שאוכל לתפוס את מקומה, בהנחה שהיא כרגע יצאה ממקום חניה פנוי.

עמדתי בצד והמתנתי לה שתעבור.

ראיתי שהנהג פותח את החלון שלו, ותיארתי לעצמי שיאמר לי תיכף שהחניה מלאה ושכדאי שאחפש חניה במקום אחר, אך במקום זאת הוא רק צעק לעברי "למה אתה מסנוור אותי?! תיסע!".

הייתי המום ולא ידעתי מה להשיב לו. האורות במכונית לא היו מכוונות ל"אורות גבוהים" ועל כן לא הבנתי מה הבעיה שלו.

נכנסתי למגרש החניה ומצאתי מקום בנקל.

כשטיילתי ברחבי הצרכניה, גיליתי שהיא לא זולה כל כך כמו שזכרתי אותה מהעבר המתוק. למרות זאת, אספתי מספר מוצרים בודדים לעגלת הקניות ושמתי פעמיי אל עבר הקופות בכדי לשלם.

למרות שעת הלילה המאוחרת, התורים השתרכו וקונים רבים המתינו לתורם.

קופה אחת הייתה פנויה יחסית ולכן ניגשתי אליה בתחילה, אך הקופאי (ככה זה בצרכניה הזאת- כל הקופאים הם גברים) אמר לעבור לקופות אחרות כי הוא סוגר את הקופה הזאת.

בלית ברירה, התמקמתי בתור של הקופה שליד הקופה ההיא והמתנתי לתורי.

בינתיים, הגיעו כמה אנשים שהמתינו אחרי בתור.

בחנתי בעיניים רעבתניות את מבחר הגלידות שהיה במקרר הסמוך לתור, ולבסוף החלטתי לוותר על התענוג. המשכתי לעמוד שם עוד דקות ספורות, כשהבחנתי באישה שמנמנה כבת חמישים מדדה לכיוון הקופה שזה עתה נסגרה לצידי (זאת שהקופאי אמר שהוא סוגר אותה). היא רצתה שהוא יאמר לה מה המחיר של אחד מהמוצרים שהחזיקה בידיה, אך הוא רק אמר לה ש"סגור" אצלו ושתפנה לקופה אחרת.

האישה הידסה לעבר הקופאי של הקופה שבתור שלה אני עמדתי ושאלה גם אותו כמה המוצר שאחזה בידיה עולה.

הקופאי האדיב נקב במחיר, ואז האישה הניחה את מוצריה על המסוע.

"בטח קשה לה להחזיק את המוצרים שלה בידיה ולכן היא מניחה אותם שם עד שיגיע תורה (אחריי ואחרי כל האנשים שעמדו מאחוריי)" חשבתי לעצמי.

התור התקדם וככל שהוא התקדם, כך ראיתי אותה נכנסת לאט אבל בטוח ונעמדת לפניי בתור.

"סליחה, גברת" פניתי אליה.

"יש תור" אמרתי לה.

האישה הסתובבה לעברי ואמרה "באמת? אני לא חושבת שהיית כאן לפניי".

הסברתי לה את המסלול שעברה מקופה לקופה עד שהגיעה למנוחה והנחלה בתור שלנו, אבל כל זה לא עשה עליה רושם.

"לא היה כאן אף אחד" היא אמרה.

כנראה שאני ושאר האנשים בתור משמשים כמשמר הכבוד לגברת הנכבדה שבאה לעשות את קניותיה ואנחנו רק שם כדי לוודא שהמקום שלה בתור שמור. אחרת איך נוכל להסביר את מעשינו שם, הרי ודאי לא עמדנו בתור כדי לקנות משהו, חלילה? או שמא הפכנו כולנו לרואים ואינם נראים?

"יש לי רק כמה מוצרים, אבל אם אתה מתעקש..." יכולתי להבין מדבריה שהיא תיתן לי את מקומי הצודק ותחזור לסוף התור, אך היא לא סיימה את המשפט וגם לא משה מדרכה.

צילצול בטלפון הנייד שלי קטע את הדיאלוג המלבב עם האישה שהפנתה אלי את גבה ובכך חתמה את הדיון. נו מילא, לפחות בטלפון הנייד היה לי עם מי לדבר.

כשיצאתי עם עגלת הקניות מהצרכנייה, עבר לידי האיש ש"סינוורתי" לפני כן בחניה. איך זיהיתי אותו? אתם ודאי שואלים. ובכן, כשהוא חלף על פניי, הוא לא שכח לסנן לעברי שסינוורתי אותו (שוב!).

מה אומר לכם, יקיריי, הנימוס הירושלמי כובש.

* את הקטע הנ"ל התחלתי לכתוב לפני הנסיעה לאילת.

חזרתי היום מחופשה באילת.

היה מאוד כיף.

ב"עיר המלכים", יש חדר אשליות, שבו אפשר לשבת מול מסך, לעשות פרצופים ולראות איך הפרצוף מתעוות על המסך שמולך. אחד המבקרים ישב שם ועשה פרצופים למצלמה תוך שהוא מביט במסך הקטן שמולו.

מעניין אם היה עושה את אותם הפרצופים, לו היה יודע שכל מה שמוקרן על המסך הקטן שמולו, הוקרן גם על מסך ענק לצידו, כך שכל מי שעבר שם יכל לראות את הפרצופים המצחיקים שעשה...

בדרך לאילת, שמענו דיסק עם שירי יומולדת, סתם, בשביל הכיף שבעניין.

בכל פעם שהתחיל שיר "היום יום הולדת", אלעד הצטרף בשירה ובמחיאות כף וצעק "כפיים!" בכדי שכל מי שיכל להצטרף אליו במחיאות כפיים, יצטרף (והם הצטרפו).

ביום שישי האחרון, התפרסמה כתבה על בלוגים בעיתון "הצופה". בין שאר הבלוגים המוצלחים, הוזכר גם הבלוג שלי וגם התפרסם ראיון קצר איתי.

למי שפיספס, אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה כאן.

כמידי שנה, יש תחרות "ישראאוסקר", שזו תחרות בין בלוגים שונים בקטגוריות שונות. יש הרבה קטגוריות שאני חושב שאני יכול להתמודד בהן, אך לא הצעתי את עצמי לאף קטגוריה.

במידה ואתם חושבים שאני מתאים לקטגוריה כזו או אחרת, אתם מוזמנים להציע אותי (ובלוגים אחרים) כמועמד לאותה קטגוריה. הצעת בלוג אינה כרוכה בהזדהות וכל אחד יכול להציע בלוג, גם אם לו עצמו אין בלוג.

להצעת בלוג ליחצו כאן.