לאחרונה התחלנו לגמול את אלעד (בן שנתיים וחצי, עוד מעט שלוש) מחיתולים.

הסברנו לו יפה שבכל פעם שהוא צריך לעשות פיפי שילך לשירותים ויעשה שם, אך בדרך כלל כשהוא הולך לשם הוא לא עושה שם פיפי, אלא רק משמיע קול מפיו "פששש" מבלי לעשות פיפי, ואז אחרי כמה דקות עושה על הרצפה או במכנסיו.

בימים האחרונים הוא התחיל לעשות פיפי בשירותים וכולנו שמחנו על כך מאוד.

אך, לפעמים הוא גם מפספס. וכך קרה היום, אחרי הצהריים שפתאום הוא עשה פיפי במכנסיו ושלולית הרטיבה את הרצפה בבית.

לאחר שניקינו אותו והחלפנו לו בגדים, לקחתי אותו ואת אהרן (בן 4 וחצי, עוד מעט 5) לבית הכנסת לתפילת מנחה. אשתי אמרה שהוא לא יצטרך לעשות שוב פיפי, בגלל שעשה לפני זמן קצר.

הילדים מאוד אוהבים לבוא איתי לבית הכנסת ובדרך כלל יושבים בשקט מופתי בזמן התפילה. אהרן תמיד מבקש שאראה לו באיזה עמוד בסידור אנחנו נמצאים, למרות שהוא עדיין לא קורא.

וכך היה גם היום. מצאנו מקום קרוב לבימה והתפללנו.

באמצע תפילת העמידה (שמונה עשרה), אלעד עמד לפניי ואהרן עמד לידי. אינ התפללתי ואהרן כל הזמן ניסה לומר לי משהו.

חשבתי שהוא רוצה שאראה לו באיזה עמוד להיות, אך מה שהוא בעצם אמר זה, שאלעד עשה פיפי.

סיימתי את התפילה ואז ראיתי את אלעד עומד בשלולית פיפי גדולה, ממש ליד החזן.

הלכתי מהר אל השירותים כדי למצוא מגבת נייר כדי לנקות את השלולית, אך הם היו נעולים.

המשכתי לחפש שירותים פתוחים עד שמצאתי, ומשם לקחתי חבילת נייר גדולה.

עברתי את שורת המתפללים (בבית הכנסת הזה, שנמצא בבית ספר, השירותים נמצאים מקדימה) והגעתי אל השלולית. בינתיים החזן התחיל את חזרת הש"ץ ואני ירדתי על 4 לידו וניקיתי את שלולית השתן.

הייתי נבוך מאוד ולא הסתכלתי מסביבי לראות אם מישהו הבחין בנעשה (אני מעריך ששמו לב, כי קשה לפספס מישהו גדול כמוני שמתכופף פתאום לנגב את הרצפה).

כעת נותרתי עם ערימת מגבות נייר רטובות בידי וחזרת הש"ץ בעיצומה. לא היה פח בקירבתי ולכן שוב צעדתי לאורך שדירת המתפללים עד שהגעתי לשירותים ושם זרקתי את הניירות לפח. ילדיי היו איתי ומהשירותים הלכנו ישר הביתה מבלי להסתכל לאחור.

 השארתי את הסידור פתוח במקום שלי מבלי לחזור אליו או אל התפילה. אלעד היה רטוב ורציתי רק להגיע הביתה כדי לנקות אותו.

הסיפור הזה הזכיר לי קצת את הגמילה של אהרן מחיתולים, לפני שנתיים, כשעשה פיפי בחנות בגדים.