אשתי ואני החלטנו שכל ערב אנחנו יוצאים להליכה. התכנון היה שניקח את הילדים בעגלה אחת או ב-2 עגלות ונצא לסיבוב בשכונה.

ביום ראשון בערב, אחד הילדים לא הרגיש טוב ולכן אשתי הציעה שאני אתקשר לאחד מחבריי שיצטרף אליי לצעידה קלה.

אז התקשרתי.

אני: היי, רוצה לעשות סיבוב?

הוא: לאן?

אני: כאן באיזור, להוריד את הכרס.

הוא: עד ל____ ובחזרה?

אני: השתגעת? זו הליכה ממש ארוכה!

הוא: שעה וחצי.

אני: (שעה וחצי בריצה, אולי!). לא הליכה ארוכה כל כך, משהו קצר, פה באזור. לאט לאט נלך למרחקים ארוכים יותר, אבל בוא נתחיל ממשהו קצר.

הוא: אז נלך ל___ בקצב שלי!

אשתי: כן, כן, תלכו רחוק (היא חשבה שהוא צוחק).

אני: (מתעצל) פה בשכונה, נעשה סיבוב ונחזור. טוב, תבוא אליי ונחליט.

הבהרתי לאשתי שאת המרחק שאני הולך עם החבר, היא תצטרך ללכת אח"כ עם חברה. הסברתי לה שחברי לא צחק כשהציע שנלך למקום המרוחק בהתחלה.

כעבור רבע שעה החבר כבר היה אצלי במכנסיים קצרים, טי שרט ונעלי ריצה.

אני לעומתו הייתי לבוש בג'ינס ובגדים ארוכים נוספים.

החלטנו שנעשה סיבוב ארוך (בדרך כלל לוקח לי לעשות את הסיבוב שעה, אולי יותר) ויצאנו לדרך.

הוא מיד התחיל ללכת בקצב שלו (מהר) ואני אמרתי לו: "רגע, בוא נלך בכיף".

אבל הוא רק השיב לי "אתה רוצה לרזות או להישאר שמן?".

צודק.

"אבל אני לא בכושר כמוך".

וכך התנהלה לה השיחה בינינו כשאני מדבר אל הגב שלו רוב הדרך.

באיזהשהו שלב של ההליכה, הוא  החליט שאני לא הולך מספיק מהר והלך מאחורי. במשך כמה דקות הוא דחף אותי והכריח את הרגליים שלי ללכת מהר יותר, בניגוד לרצונן הטבעי להשתרך מאחור.

"די, תעזוב אותי!" פקדתי עליו, אבל זה לא ממש עזר לי, עד שאמרתי את זה במשנה תוקף.

או אז, חזרתי לקצב האיטי והנורמלי שלי והוא שוב התרגז שאני הולך כמו פדלאה.

גמרנו את הסיבוב תוך חצי שעה והוא אמר שהוא הולך לשחק כדורסל. בימים כתיקונם (כשהייתי פחות שמן) הייתי קופץ על ההזדמנות ומשחק גם כן. אבל באותו ערב, בג'ינס ארוכים, הרגליים שלי כאבו לי וויתרתי על המשחק.

אמרתי לו שבפעם הבאה שיש כדורסל, אני אעדיף לשחק איתו כדורסל במקום ללכת.

חזרתי לביתי, ואמרתי לאשתי: "עכשיו תורך".

היא הייתה מאוד מופתעת שחזרנו כל כך מהר. תיארתי לה את מסע הכומתה שעברתי בזה הרגע והזכרתי לה שהגיע תורה לעשות סיבוב.

"לא מצאתי חברה כדי ללכת איתה. אני לא הולכת, אין לי כוח".

והיא באמת לא הלכה.