בזמן האחרון יצא לי לבלות הרבה עם הבן הגדול שלי. אנחנו הולכים הרבה לגן שעשועים וזה ממש כיף לראות אותו נהנה שם.

יש לו תכונה שהוא ממש אוהב את החברים שלו. בכל פעם שאנחנו חוזרים מהגן והוא רואה את אחד מחבריו, הוא ישר אומר "הנה מיכאל, הנה רחלי" (תלוי את מי הוא רואה).

אבל הם, הם לא שמים עליו.

היום הלכנו לגן השעשועים.

הוא כהרגלו שמח לראות את חברתו לגן שם. הוא חיכה לה בסבלנות שתגיע לסולם של המגלשה, אבל היא לא ראתה אותו ממטר. היא עברה אותו כאילו הוא אוויר ועקפה אותו בדרך למעלה.

הבן שלי, טוב לב שכמותו, לא שם לב בכלל והמשיך כרגיל.

בשבוע שעבר הלכנו לגן שעשועים אחר, ושם הוא נתקל בחברו הטוב, יונתן. "הנה יונתן!". הוא רץ לעברו והייתי בטוח שהם ישחקו יחד כל הזמן.

מה רבה הייתה הפתעתי כשראיתי שיונתן לא התייחס אליו אפילו לרגע אחד. האם זה הפריע לבן שלי? לא ולא. הוא המשיך לשחק איפה שיונתן שיחק, להתגלש איפה שיונתן התגלש- אבל עם התעלמות מופגנת מצד יונתן.

כשהגיע הזמן ללכת וקראתי לו לבוא, הוא מיאן לבוא ורק אמר "יונתן, יונתן".

"אבל יונתן לא התייחס אלייך בכלל!" חשבתי לעצמי ואולי אפילו אמרתי לו.

היום, היינו בתהלוכה של הכנסת ספר תורה. הבן שלי רצה שארים אותו על הידיים, עד שראה את אחד מחבריו. "אתה רוצה ללכת לידו?".

"כן".

הורדתי אותו והוא הלך ליד חברו. החבר לא הסתכל עליו אפילו. הבן שלי הלך ליד החבר וממש התלהב מזה שהם הולכים "ביחד", אולם חברו לא התייחס.

גם כשכבר לא הלכנו ליד החבר ואימו, החבר לא צייץ ורק הבן שלי אמר שהוא רוצה להיות קרוב לחברו.

היום בגן השעשועים, הוא נתן לכל הילדים לעקוף אותו בסולם של המגלשה. מתקן אחר שהוא היה עליו וירד ממנו רק כדי לעלות עליו שוב באופן נוח יותר, נחטף על ידי אחת הילדות בגן שהתעלמה לחלוטין מקיומנו. הבן שלי, לא התלונן ולא אמר שום דבר לילדה שתפסה את מקומו. גם אני לא אמרתי לה שום דבר, למרות שחשבתי שהיא הייתה צריכה לשים לב אלינו. חיכינו בסבלנות שהיא תסיים ואז עלינו שוב על המתקן, שמחים ועליזים.