שום דבר לא היה רגיל בראיון העבודה שהיה לי היום (כן, כן, אני שוב מחפש). בואו נתחיל מזה שזה כבר הראיון השלישי שלי בחברה הזו, לאחר שעברתי 2 ראיונות סינון מוקדמים יותר.

לפני שהלכתי לראיון היום, תהיתי למה אני צריך לעבור כל כך הרבה ראיונות ומבחנים (כן, היה גם מבחן), ולמה בכלל הייתי בראיון השני שארך כ-5 דקות.

אבל, כאמור, הראיון היום היה שונה.

בהתחלה גמגמתי, שכחתי מה המראיין שאל אחרי שהתחלתי לענות על השאלה שלו, התחלתי לספר לו סיפור שבאמצע שכחתי מה הפואנטה שלו ולא יכולתי לשכנע את המראיין שאני באמת רוצה את העבודה הזו.

אולי כי אני לא בטוח בעצמי אם אני רוצה את העבודה הזו.

בהמשך, יריתי לעצמי ברגל כשאמרתי לו שחסר לי בטחון עצמי, אבל אני מצליח להתגבר על זה והוא אמר שהוא מעריך את הכנות שלי. באותו רגע נזכרתי שבראיון הראשון, המראיינת אמרה שאני צריך להפגין בטחון עצמי, כי זה מה שהם מחפשים.

אבל  המראיין אמר שהוא מעריך את הכנות שלי ואני קיוויתי שזה לא ישחק לרעתי.

המשך הראיון היה כבר יותר טוב ולבסוף המראיין אמר שהוא צריך עוד לחשוב על זה ושהוא יחזיר לי תשובה בימים הקרובים.

היינו מוכנים כבר לסיים את הראיון ואז אמרתי לו משפט אחד על עצמי, סתם כדי שידע מה הוא מקבל אם הוא יקח אותי לעבודה.

ואז פתאום הוא אמר לי: "בזכות המשפט האחרון שלך, קיבלת את העבודה".

מה שאמרתי לו שם בסוף, זה באמת לא משנה. אתם כבר מכירים אותי ויכולים לדמיין מה אמרתי לו.

עדיין לא הסכמתי, אבל כנראה שאסכים ואקח את העבודה.