הבוקר הלכתי לשרוף את החמץ.

הלכתי עם הבן הבכור שלי ומצאנו מדורה בוערת שמסביבה היו כמה אנשים שביערו כבר את החמץ שלהם. זרקתי את שקית החמץ הקטנה שהייתה לי אל האש, אך היא נפלה בצד והאש לא אחזה בה.

הלכתי לחפש מקל כדי שאוכל לדחוף את החמץ לתוך האש, אבל כל מה שמצאתי היה קולב קטן.

המדורה הייתה נמוכה מהרחוב כך שאנשים זרקו מהמדרכה את החמץ לתוך המדורה המונמכת. בין האנשים לאש הפרידה גדר נמוכה ממתכת.

היות והקולב היה קצר מדי, הלכתי מסביב לגדר והתקרבתי לאש.

התחלתי להזיז את החמץ, כשפתאום נפלו עליי פירורי לחם מלמעלה. "אפשר להוסיף את זה?" שאלה אישה ולא חיכתה לתשובה בעודה משליכה את כל החמץ שהיה לה על החמץ שלי.

היו לה הרבה שקיות והן חנקו את האש.

עכשיו נותרה להבה קטנה, בצד השני של המדורה, ואילו איפה שהיה החמץ שלי (ושלה) לא נותרה אש אלא רק הרבה עשן.

העשן כיסה אותי והתחלתי להשתעל. פתאום שמתי לב שהבן שלי מאחורי. עזבתי את האש, תפסתי את הבן שלי וברחתי משם, משתעל בקולי קולות.

אחרי כמה רגעים של התאוששות, לא התאפקתי, ואמרתי לאשה שהיא חנקה את האש.

"מה זה? זה לא אש?" אמרה האשה והצביעה על להבה קטנה שבערה בצידה השני של המדורה.

האשה לא נשארה שם לראות מה עלה בגורל החמץ שלה (לפי ההלכה היא צריכה לראות את החמץ נשרף) והלכה משם. איך היא הרגיזה אותי!

הבאתי קרטון כדי לחזק את האש ובינתיים הגיעו עוד אנשים שגם הם הניחו את החמץ שלהם על החמץ שלי.

נשארתי שם עוד כמה דקות ומשנוכחתי שכבר לא אוכל לזהות את החמץ שלי, אמרתי את מה שצריך לומר והלכתי משם.

שמעתי פעם שצריך לברך "חג שמח וכשר" ולא "חג כשר ושמח". הסיבה לכך, היא שאנשים כלכך דואגים לנקיונות ולכשרות הבית והחג עד שהם שוכחים שצריך גם לשמוח.

לכן, חג שמח וכשר, שאם תשמחו, ממילא החג יהיה גם כשר.

חג שמח וכשר לכולם