אשתי ואני לא מהאנשים האלה שמטיילים בכל עת.

למעשה, מאז שהתחתנו, אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הטיולים שעשינו. כשאני כותב "טיול", אני מתכוון לטיול עם מסלול. משהו שהולכים בו.

יצאנו להרבה "טיולים" שלא הצריכו יותר מדי מאמץ מצד שנינו אבל טיול-טיול כמעט ולא עשינו.

היה טיול אחד, לעומת זאת, שעשינו לפני כמה שנים בפסח עם החברים שלי. אחד החברים הכיר מסלול מסויים ואירגן את כל החברה' לטיול.

אשתי הייתה בהריון ושאלתי אותו אם הטיול הוא ל"מייטיבי לכת".

"לא, מה פתאום? טיול קליל, אל תדאג".

אתם יכולים לתאר לעצמכם שהטיול היה למייטיבי לכת ואפילו החברה' שעשו שירות צבאי קרבי התקשו במסלול שכלל טיפוס על הרים.

מאז הזכרתי לאותו חבר את אותו טיול "קליל" שאירגן לנו.

במחנות בני עקיבא, הסתדרתי למרות שאני לא מת על טיולים קשים ודווקא נהניתי בהם בדרך כלל.

בכל אופן, אני סוטה מהנושא. מה שרציתי לספר לכם, זה שהיום אשתי ואני יצאנו לטיול!

זה לא היה טיול למייטיבי לכת, (גם) כי היו איתנו שני הילדים שלנו ואחד היה בעגלה, אבל עדיין הייתה תחושה שגם אנחנו מטיילים בארץ.

נסענו לפארק קנדה הממוקם בין לטרון למודיעין. הדרכים היו פקוקות מכל הכיוונים אבל כשהגענו התגלה לעינינו אגם יפהפה ומסביבו עשרות משפחות שמינגלו מנגלים.

פילסנו את דרכנו בתוך העשן הכבד עד שהגענו לאגם שלידו עמדו כמה סוסים. הבן הגדול שלי התלהב מהם ורצה לעשות להם "טובה". התקרבנו אליהם כמה שהיה אפשר (בעל הסוס הזהיר אותנו לא להתקרב יותר מדי כי הסוס יכול לבעוט ללא אזהרה מוקדמת).

אני לא מת על בעלי חיים ואפילו מפחד מרובם, אבל הבן שלי כל כך אוהב אותם!

זה מצחיק שיש לו יותר אומץ ממני. (או שאולי זה עצוב?).

אחרי זה התחלנו מסלול שנכנס לתור יער. המסלול ליווה את מה שהיה פעם אמות מים של המכבים. ראינו מערות קבורה וישבנו לאכול (היינו היחידים שם שלא עשו מנגל).

היה מאוד כיף לצאת לחיק הטבע עם המשפחה. הראתי לבן שלי קקטוסים וכשעברנו אותם הוא אמר "ביי קקטוס!". זה היה ממש חמוד.

אחרי שהלכנו במשך שעתיים (עלינו את המסלול ואז ירדנו אותו) חזרנו לאגם. אשתי נגעלה מהלכלוך ומהרס הפסטורליות שהמנגליסטים הרסו בכך שממש על שפת האגם מינגלו וליכלכו (הם יכלו למנגל רחוק יותר) וחזרנו לאוטו.

אסיים בטקסט מתוך מערכון של דודו טופז: "חזרנו עייפים אך מלייאנים!" (החלק האחרון של הטקסט לא נכון, הלוואי...).