קוראות הבלוג ודאי תסכמנה עימי שללכת לחנויות לבגדי נשים זה כיף (חוץ מאשתי שלא אוהבת לעשות שופינג). כיף לעשות שופינג, להסתכל על המבחר, למדוד, להתרשם ולצאת מהחנות עמוסות בשקיות ממותגות עם הבגדים הכי הכי אופנתיים.

כל זה, כאמור, נכון לגבי הקוראות. אך מה לגבי הקוראים, או יותר נכון: הגברים? הם נאלצים לכתת רגליהם מחנות לחנות, להשתרך אחר בחירת ליבם ובעוד היא מודדת, מתרשמת, מסתכלת ובוחרת, הוא עומד נבוך.

תחילה, ילווה אותה האיש בין שלל הבגדים. הוא ינסה לעזור לה לבחור משהו יפה, אך לאחר שהיא תדחה מכל וכל את הצעותיו, הוא יתחיל להסתובב בחנות ויחפש תעסוקה לעצמו. מהר מאוד הוא ימצא משהו שימשוך את תשומת ליבו, אלא שהמבטים המוטרדים של הנשים שסביבו ירחיקו אותו מהיכן שעמד ואז הוא ישים לב שהוא נמצא באיזור של ההלבשה התחתונה של הנשים.

הוא ימשיך להסתובב, וישתדל שלא לגעת בשום דבר, אלא שאז הוא ישמע בעל כורחו שיחות נשים העוסקות בגיזרת גופן ואיך בגד כזה או אחר נראה עליהן. הוא יחטיף מבט, רק כדי לראות אישה גדולת מימדים מנסה להשתחל לגופיית נערות ללא הצלחה, תוך שהמוכרת משקרת לה בפרצוף ואומרת לה: "זה בול עלייך!".

הגבר המבועת, יחזור לבחירת ליבו וימצא אותה ליד קולבי הבגדים עם ידיים עמוסות בבגדים שונים תוך שהיא ממלמלת ספק לעצמה ספק אליו: "אני לא מוצאת שום דבר שמתאים לי".

הגבר יעיף מבט לעבר המוכרת ויזכה ממנה למבט מרחם וירגיש כאילו היא אומרת לו: "אם ידעת שכך יהיה, למה באת איתה?".

לבסוף הוא יצא לסיבוב בחנויות הסמוכות ועד שיחזור יגלה שאשתו רכשה לעצמה מלתחה שלמה בדקות שנעדר מהחנות.

כשהוא ירצה לצאת ממתחם החנויות, כשידיו עמוסות בשקיות הבגדים החדשים, אשתו תעצור אותו ותאמר: עכשיו צריך לבחור נעלייים תואמות....".