אתמול, בדרך חזרה מתפילת הבוקר הארוכה של הושענא רבה, שוחחתי עם שכני.
"לא קל לך" הוא אמר, לאחר שציינתי באוזניו כמה דברים שלא הסתדרו לי השנה, ואני השבתי בחיוב.
אמרתי לו שדווקא לאחרונה אני מתפלל 3 פעמים ביום במניין ואמרתי לו שהתפילה אמורה לעזור לי.
הוא אמר בתגובה שהרבה שנים לא התפללתי שלוש תפילות במניין וה' יעזור. דיברנו עוד קצת על זה שצריך לדעת איך להסתכל על דברים ושהדברים קורים מסיבה מסויימת ובסוף הכל יהיה לטובה וה' יעזור.
(זה נשמע כאילו שוחחנו שיחה כבדה, אבל זו באמת הייתה שיחה קלילה).

מאוחר יותר, אשתי ואני החלטנו לנסוע לחנות מסויימת כדי לקנות משהו לבית. חגרנו את הילדים בחגורות הבטיחות ונסענו. אני נהגתי.
בדרך, על הכביש המהיר, אני לא ממש זוכר את כל הפרטים, קרתה תאונה.
המכונית שהייתה לפני עצרה ברמזור, אני חושב שהאור היבהב בצבע כתום לפני שהפך לאדום, אבל אני לא בטוח, אני רק זוכר שבלמתי חזק ושאשתי, אהרן ואני צרחנו "אההההההההההה" ואז התנגשנו במכונית שהייתה לפנינו.
כרית האויר יצאה מההגה ועשן שבקע מההגה מילא את האוטו. עצרתי את האוטו בצד.
השימשה הייתה מנופצת וניסיתי לפתוח את הדלת שלי. היה קצת קשה לפתוח אותה, אבל הצלחתי. הפנים שלי כאבו (כנראה מהמכה שקיבלתי מהכרית אוויר) וכל הילדים בכו. הוצאתי את אריאל מהאוטו ואשתי הוציאה את אלעד ואהרן. בינתיים, חיילים שחיכו בתחנת האוטובוס הסמוכה ניגשו לעזור לנו.
אריאל דימם קצת מהפה (כנראה שנשך את השפה) ולי כאב בחזה ובפנים. הילדים היו מבוהלים ואני הייתי קצת בהלם.
אשתי לקחה את אהרן ואריאל להרגע בתחנת האוטובוס ואני ישבתי עם אלעד באוטו. כל פעם שרציתי לקום, אנשים שבינתיים עצרו כדי להגיש עזרה אמרו לי לשבת.
הרבה אנשים טובים עצרו, הציעו מים וממתקים לילדים ומישהו הזמין אמבולנס.
שאלתי לגבי האוטו שפגעתי בו ואמרו לי שכולם בסדר שם.
כשהאמבולנס הגיע, לקחו אותי אליו ואז ראיתי לראשונה את האוטו שלי מאז התאונה. כל החלק הקדמי שלו היה מחוץ. יש סיכוי שזה "טוטאל לוס".
באמבולנס, כבר ישבה נהגת המכונית השניה שהתעניינה בשלום הילדים שלי.
אחרי זה היא והאישה שהיתה איתה בכו וקיננו "מה עם האוטו?" והחובש אמר להן שיש דברים חשובים יותר מהאוטו, בהתכוונו בכך לחיים שלהן.
בסך הכל, היה נראה שאף אחד לא נפגע באורח רציני. אני לא יודע אם בכלל פינו אותן לבית חולים. בכל אופן, לא ראיתי אותן לאחר מכן, בגלל שהורידו אותם מהאמבולנס והכניסו את אשתי והילדים אליו. הילדים שלי כבר חזרו לשמוח כרגיל ובאמת, למעט פגיעה קטנה בפנים של אריאל, הם יצאו ללא פגע.כשאלעד נכנס לאמבולנס הוא אמר "איזה כיף!" ומחא כפיים.
אבא שלי הגיע למקום, בינתיים, וביקשתי ממנו שידאג לגרירת הרכב.
התחלנו לנסוע ואחרי מטרים ספורים, הנהג עצר את האמבולנס והודיע שיש לו פנצ'ר ושהוא מזמין אמבולנס אחר במקומו.
הפראמדיק שאל אותנו אם אנחנו רוצים לנסוע לתל השומר או לבלינסון ובחרנו לנסוע לבילינסון בגלל שההורים של אשתי גרים בפתח תקווה וחשבנו שהם יוכלו לעזור לנו במידה ונצטרך להישאר בפתח תקווה בשבת.
התחלנו לנסוע באמבולנס השני ובינתיים הנהג הודיע למוקד שהוא נוסע לבילינסון.
האיש במוקד שאל "למה לבילינסון? תיסע לתל השומר!".
הנהג השיב "לוגיסטיקה".
והאיש במוקד ענה: "אנחנו לא אחראים ללוגיסטיקה של מטופלים. אתה צריך לקחת אותם לבית החולים הקרוב ביותר וזהו".

הנהג שלף את הסלולרי שלו והתקשר למישהו (כנראה מישהו במוקד) ואמר לו: "תסביר ליאיר, שההבדל בין בילינסון לתל השומר מאיפה שאני נמצא זה 5 ק"מ ושיש כאן 3 ילדים שצריך לדאוג להם" ובאמת נסענו לבילינסון.
בדרך, כל המכוניות פינו לאמבולנס את הדרך כשהפעיל סירנה, חוץ ממכונית אחת. הנהג שלף את המיקרופון ואמר לרכב שלפניו: "מה, לא מספיק ברור שאני אמבולנס ואתה צריך לפנות לי את הדרך?!" והנהג פינה לו את הדרך. אני חייכתי.

כשהגענו לבית החולים, הכניסו אותנו מאחורי וילון אחד בחדר המיון ואשתי ואני בקושי יכולנו לזוז בגלל הכאבים, אבל לילדים נמאס להיות מאחורי הוילון ולכן הם התחילו להתרוצץ שם.
מישהו שישב שם ותיקתק במחשב הנייד שלו אמר לאשתי "חדר מיון זה לא מקום לילדים" ואשתי ענתה לו: "מה לעשות שהם היו עכשיו בתאונה?".
הזמן חלף ואף רופא לא בא לבדוק אותנו.
החזה שלי כאב מאוד (ככל הנראה מהמכה שחטפתי מכרית האוויר) וגם הגב שלי כאב קצת.
הגענו למסקנה שלא נגיע הביתה לפני שבת והתחלנו להתארגן כדי להישאר שבת בפתח תקווה, עדיין לא ידענו אם זה יהיה בבית החולים או בבית של ההורים של אשתי.
אחותי לקחה דברים מהבית שלי והעבירה אותם להורים של אשתי שנפגשו איתה באמצע הדרך, וכך היו לנו בגדים לשבת.

רק אחרי המתנה של כמה שעות טובות (והרבה רעש מצידנו) הואיל בטובו רופא לבדוק אותנו. הוא שלח אותי לצילומי רנטגן ובינתיים בדק את שאר משפחתי.
כשחזרתי מהצילומים, אשתי אמרה לי שהוא שיחרר אותם וכעת נותר לו רק לבדוק את הצילומים שלי.
אחרי שהוא בדק את הצילומים, הוא שיחרר אותי גם כן ואמר לי ללכת לאורטופד בשבוע הבא.

הגענו לבית של ההורים של אשתי בדיוק כשנשמעה צפירה המודיעה על כניסת השבת.
בערב, לא הלכתי לבית הכנסת כי כל הגוף שלי כאב.
למחרת, כבר כן הלכתי לבית הכנסת ובירכתי "ברכת הגומל". ברכת הגומל זו ברכה שמי שהיה בסכנת חיים מברך כשהוא יוצא מכלל סכנה. ממש התרגשתי כשבירכתי את הברכה וכל הגוף שלי רעד אחרי זה.
ה' עשה לנו נס גדול אתמול. אין לי דרך אחרת להסביר את זה. יצאנו מתאונה קשה, שהרכב ככל הנראה נהרס כליל, ללא פגע, יחסית. זה יכל להיגמר הרבה יותר גרוע.
תודה לה' ותודה לכל האנשים הנפלאים שעצרו ועזרו לנו.

עכשיו כואב לי קצת הגב ואילו החזה כואב רק לפעמים. בזמן התאונה, אשתי כמעט ולא הרגישה כאב בכלל ורק במהלך השבת התחיל לכאוב לה כל הגוף. עכשיו קשה לה כשהיא לוקחת נשימה עמוקה והצד השמאלי שלה כואב לה. תוסיפו לזה כאבים של אשה בהריון מתקדם (שבוע 34) וחשש בהתחלה שאולי חס וחלילה קרה משהו לעובר (אבל הכל בסדר ברוך ה'), בסך הכל אלו מכות יבשות ואני מאמין שבימים הקרובים נחלים. הילדים שמחים וצוהלים כהרגלם ורק אהרן מדבר על התאונה, אך לא בטראומטיות.

שבוע טוב.