בכל שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, אני עולה לקבר של אחי ז"ל.

אחי היה חייל, אולם לא נהרג בקרב או משהו כזה. הוא נהרג בתאונת דרכים (כתבתי על זה כאן בהרחבה).

בגלל זה, אף פעם לא הרגשתי שהוא כלול ביום הזיכרון הזה.

בכל שנה ההורים שלי שואלים אותי ואת אחותי לאן אנחנו רוצים ללכת: לבית העלמין שבו אחי קבור או לטקס המרכזי בהר הרצל?

אני תמיד אמרתי שאני רוצה ללכת לבית העלמין ולא להר הרצל. לא הרגשתי שייך לשם. הם הלכו כמה פעמים, אבל אני מעולם לא הלכתי לטקס המרכזי.

בכל שנה אני שומע את הנאומים של ראש הממשלה והנשיא. אני שומע אותם מפארים את חללי המערכות שנהרגו למען המדינה ואיכשהו, אני מרגיש לא שייך. כאילו המוות של אחי לא היה "טוב מספיק" כדי להיכלל בהגדרת יום הזיכרון לחללי צה"ל.

מחר שוב נלך לבית העלמין. אמא שלי תמיד רוצה להיות שם בזמן הצפירה. אני לא חושב שזה כזה קריטי איפה נמצאים בזמן הצפירה, אבל בשבילה נהיה שם כולנו. תמיד אנחנו מגיעים לבית העלמין הרבה לפני הצפירה ואז אנחנו מחכים קצת לפני שעולים לקבר.

נראה מה יהיה מחר.