הברית של בננו התקיימה בזמנה במלאות לרך הנולד 8 ימים.

לפני הברית, אביה של אשתי דחק בי לקחת את כיבוד הסנדק לעצמי. הוא אמר שיש סגולה מיוחדת למי שמכובד בסנדקאות ושהסנדק מתברך בשפע כלכלי באותה שנה. הוא הוסיף שבשנה שהוא לקח לעצמו את התפקיד בברית של בנו השלישי, הוא זכה להצלחה מרובה בעסקיו ובשפע כלכלי.

אך, אני רציתי לכבד בתפקיד הסנדק דווקא רב חשוב. אני סברתי שדמות הסנדק מקרינה על אופי התינוק וכשתלמיד חכם גדול הוא הסנדק, אז גם התינוק יתברך מכך ובעז"ה יגדל במעלות התורה.

לכן, באמת כיבדתי את הרב שרציתי לכבד והוא אכן היה הסנדק בברית.

ובכל זאת, דברי אביה של אשתי חילחלו באוזני, כמו גם חיזוקים שקיבלתי לעניין הזה מכל מיני קרובי משפחה שונים שלה.

לא תזיק לי ברכה כלכלית השנה (או בכלל) ולכן סיפרתי על העניין לחבר קרוב. הוא ייעץ לי לקחת לעצמי את כיבוד ה"סנדק העומד", כלומר, האדם שמחזיק את התינוק בשעת הקראת ברכות הברית והכרזת השם של התינוק.

החלטתי לעשות את זה ובמקביל לתת לאבא שלי את הכיבוד הראשון שזה להעביר את התינוק לכסא של אליהו הנביא ולתת לאבא של אשתי את הכיבוד "מהכסא של אליהו" אל ברכי הסנדק.

כשהברית התחילה, אבא שלי באמת העביר את התינוק לכסא של אליהו, אך כשהגיע העת לקחת את התינוק מהכסא של אליהו, המוהל הכריז לפתע את שמו של דוד שלי, שהוא במקרה גם מפקח על המוהלים והם מכירים.

אמרתי למוהל שהוא התבלבל ושהבטחתי לאבא של אשתי את הכיבוד הזה.

"אז למי תתן 'עמידה לברכות' (סנדק עומד)?" שאל המוהל.

"לעצמי". אמרתי.

"לא. זה לא נהוג. תתן את זה לאבא של אשתך", הוא התעקש.

וכך היה.

מאוחר יותר הבנתי שהמוהל פשוט רצה שדוד שלי יראה מה הוא עושה וזאת היתה הדרך שלו למשוך אותו אליו.

כשהרבה אנשים התקהלו סביבו, אמר המוהל לאחד האורחים שאחז במצלמה: "אם אני מפריע לך אני אזוז...".

וכך, באמת לא הייתי סנדק עומד. נו מילא, גם ככה הקב"ה יתן לי רק מה שמגיע לי ולא אגורה אחת יותר.

כיבדתי את הרב גם באמירת הברכות והכרזת השם של התינוק. השם שהענקנו לבננו הוא: אמתי חיים.

האוכל היה מאוד טעים, אך אכלתי ממנו ממש מעט. ככה זה כשאתה בעל אירוע- תמיד אתה אוכל פחות מכולם.

נשאתי דבר תורה שהתקשר גם לשם. אם תרצו אשחזר אותו כאן באחד הפוסטים הבאים.

לאחר הברית, העמסנו את המתנות על האוטו, שכבר היה עמוס במזוודות ותיקים(תכננו לנסוע להורים של אשתי לשבת מיד לאחר הברית) וחגרנו את כל הילדים. התחלתי לנסוע, ואז, כמו בדה ז'ה וו, קרא לי מישהו לעצור את האוטו. הוא הצביע על אחד הגלגלים שלי ואמר שיש לי פנצ'ר.

ולמה זה "כמו בדה ז'ה וו"?, אתם ודאי שואלים.

ובכן, גם לאחר הברית של אריאל היה לי תקר בגלגל.

כנראה שעליתי על מסמר בחניון והאוויר יצא במהירות מהצמיג.

קראתי לאחיה של אשתי ויחד החלפנו את הצמיג. בגלל שזה אוטו חדש, לא ידעתי אם יש לי את כל מה שדרוש להחלפת הגלגל, אך למזלי היה את הכל באוטו.

למחרת, לקחתי את הצמיג לתיקון ולהפתעתי עלות התיקון  הסתכמה ב-30 ש"ח בלבד.

אמא של אשתי אמרה שמישהו כבראה עשה לנו "עין הרע" ולכן היה לנו פנצ'ר בצמיג (ועוד פעמיים- תמיד לאחר ברית של הבן שלנו!). אני חושב שבין אם מישהו עשה לנו עין הרע ובין אם לא, מי שעינו צרה בשמחה של אחרים, הוא פשוט מסכן.

תמונה מהברית.