בשבוע שעבר יצאתי מהחנייה ושמתי לב לקבוצת ילדים שמסתכלת עליי ככל שיצאתי באיטיות מהחנייה.

המשכתי להביט בהם במראה והיה להם מבט כזה של "בואו נראה אם הוא יעלה על המוקש שטמנו לו".

התחלתי לנסוע, בזווית העין קלטתי את אחד הילדים מתכונן לזרוק משהו על המכונית שלי.

נסעתי כמה מטרים, העיניים שלי עדיין על הילד באמצעות המראה הקידמית.

ואז הוא זרק משהו על האוטו.

אני לא יודע אם זאת הייתה אבן קטנה או משהו אחר, אבל זה לא שינה לי.

עצרתי את האוטו בחריקת בלמים (טוב, הבלמים לא חרקו, אבל כל הנוסעים עפו קדימה מהבלימה שלי).

פתחתי את דלת הנהג ויצאתי מהאוטו.

הילדים ברחו והתפזרו לכמה כיוונים כמו עכברים.

בשלב הזה כבר לא היה לי מה לעשות, אז חזרתי אל האוטו ונסעתי משם.

משום מה המקרה הזכיר לי קטע מהסרט "אפקט הפרפר" (סרט מומלץ!).

אני לא מבין מה גרם לילדים האלה לחשוב שהם יכולים להתחכם איתי כך סתם ללא סיבה או פרובוקציה מוקדמת מצידי. אני לא מבין איזו הנאה הם קיבלו מזריקת חפצים על המכונית שלי (של ההורים שלי) וזאת מבלי שהם מכירים אותי בכלל.

ואתם יודעים מה? אלה היו ילדים דתיים מבית טוב (כנראה) בשכונה טובה. אני יודע שזה לא אמור לשנות שהם דתיים, אבל עדיין, משום מה מצפים מכל הדתיים שיהיו טובים ומהילדים שיהיו מחונכים.

אולי זאת ציפיה מוגזמת. אולי ההשערה הזאת באמת לא מבוססת?

אני חושב שלמרות הכל  יש מקום להניח שילד דתי יהיה גם מחונך בדרך כלל.

מה אתם חושבים?