פרשת "נשא" היא גם הפרשה הארוכה בתורה (176 פסוקים) וגם פרשת הבר מצווה שלי.

רציתי לשתף אתכם ברעיון נחמד שקראתי בספרו של הרב אברהם קורמן "הפרשה לדורותיה". את הרעיון אכתוב במילים שלי, אבל כל הקרדיט מגיע לרב ז"ל.

בפרשת "נשא" מובאת ברכת הכהנים (הכהנים עולים אל הדוכן ומברכים את הציבור). לפני שהם מברכים את הקהל הם מברכים: ברוך... אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה". לא נאמר היכן מרומז שהם חייבים לברך באהבה?

ה"מגן אברהם" העיר: "כמו שכתוב בזוהר, כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו" (כהן שלא אוהב את העם או שהעם לא אוהב אותו, לא יכול לברך ברכת כהנים). ברם, ברכה זו תוקנה שנים רבות לפני כתיבת הזוהר. אנשי כנסת הגדולה הם אשר תיקנו את הברכות לישראל. על סמך מה הם ניסחו את הברכה כפי שניסחו אותה?

הסיבה היא פשוטה. כי לא תיתכן ברכה ללא שלימות ואין שלימות בלי אהבה.

בתוכחה ישנן קללות רבות ומשונות והן נאמרו באריכות ולעומתן הברכות נאמרו בקיצור נמרץ. הסיבה לכך היא שברע ישנן דרגות רבות, זו למעלה מזו. אם אין לאדם פרנסה רע לו. אם אין לו איפה לגור, מצבו יותר גרוע. אם הוא גם חולה יותר רע לו וכדומה.

אולם, לא יתכן לומר על אדם שטוב לו אם לא טוב לו "בכל".

למשל, אם האיש עשיר, אך הוא חולה, או שאין לו איפה לגור, או שלא אוהבים אותו. או אם הוא בריא, אך עני, הרי לא יתכן לומר עליהם שטוב להם.

אם מברכים אדם שיהיה לו טוב, הכל כלול בזה, כי אם חסר לו משהו, הרי כבר לא טוב לו.

שיהיה לכם רק טוב ושבת שלום!