הכל התחיל לפני כמה שבועות כששמילקי (אחד הקוראים הנאמנים של הבלוג הזה) הודיע לי חגיגית כי ישיבת מאיר הראל, הלא היא ישיבת ההסדר במודיעין מגיעה לאיזור מגוריי ותתארח בבית הכנסת שלי.

לצורך כך, הוא הכין אותי מראש שאסכים לארח כמה בחורי ישיבה (בני"שים בלשון העם) לארוחת ערב שבת בביתי.

הייתי בטוח שלא אהיה בבית בשבת הזו, הגם שהייתה אמורה להיות תפילת שבת בנוסח קרליבך, שאיני אוהב יותר מדי ובכלל, השבת הזו באה לאחר רצף שבתות ארוך שלנו בבית ולכן הייתי בטוח שלא נהיה בבית בשבת המדוברת.

אך ככל שעבר הזמן, והשבת התקרבה, החלטנו כן להישאר בבית בשבת ואפילו לארח זוג בניש"ים לארוחת שבת חמה וטעימה.

נדהמנו לגלות שמעט מאוד משפחות נרשמו לארח בני"שים בביתם (מדובר רק בארוחה אחת, ללא לינה!). יש כאן כל כך הרבה משפחות טובות וחברותיות ולכן מאוד הופתעתי כשלא נרשמו מיד לארח לפחות 2 בני"שים בביתם (קהילה חמה ותומכת, כבר אמרתי?).

הגעתי לבית הכנסת בסוף תפילת מנחה. מצאתי כסא פנוי ושאלתי את הבחור שישב ליד הכסא אם המקום פנוי, אך הוא היה כנראה שקוע בתפילה ולכן לא ענה לי. במקומו ענה לי בחור חייכן שישב מאחוריו שהמקום פנוי ושאני אשב שם.

כצפוי, התפילה הייתה בסגנון קרליבך- מה שאומר הרבה שירים, אבל זה לא היה נורא כל כך כמו שחשבתי שיהיה. כשכולם שרו, סקרתי את המתפללים שלא הכרתי וניסיתי לנחש מי זה שמילקי.

לפתע, מחיאות כפיים קטעו את קו מחשבתי. חבורה של בני"שים שישבו באחת השורות מאחורי התחילו למחוא כפיים בהתלהבות לפי קצב המזמור שהמתפללים שרו. הנחתי ששמילקי הוא לא אחד מהם, אך לא הייתי בטוח.

מה אני יודע עליו בעצם? הוא יכול להיות כל אחד מהמתפללים כאן. תארתי לעצמי שהוא ודאי מחפש אותי ולכן בחנתי את הפנים של כולם וחיפשתי מישהו שמסתכל על כולם (חבל שלא שמו בפנים שלי מראה כי ודאי הייתי שם לב לעצמי...).

פתאום, בלי אזהרה מוקדמת, קמו כל הבני"שים והתחילו לרקוד במעגל סביב לבית הכנסת, תוך שהם סוחבים אחריהם את כל המתפללים. כשמישהו סימן לי להצטרף, סימנתי לו ש"זה בסדר, אני פה". ונשארתי לעמוד וסקרתי את הרוקדים. שמילקי ודאי נמצא בין הרוקדים.

כשהרב שיינוולד (ראש ישיבת ההסדר של מודיעין) התקרב אלי בין הרוקדים, לחצו לו את היד מרבית המתפללים והוא חלף על פניהם תוך כדי ריקוד. גם אני לחצתי לו את היד, אלא שבמקום לעזוב אותה, הוא משך אותי למעגל הרוקדים וכך מצאתי את עצמי רוקד יד ביד עם הרב שיינוולד.

שכני, שרקד מאחורי, הזמין את חברו להצטרף למעגל ואילו האחרון ענה לו "זה בית כנסת! אוכלים פה, רוקדים פה, מה השלב הבא?". אני בטוח שהרב שיינוולד שמע אותו. למרות שאיני מחסידי הריקודים בתפילה, אין לי בעיה עם זה שהם רוקדים ואני לא חושב שזה מפחית מערך בית הכנסת. הם רוקדים שם לכבוד התפילה והמקום וזה לא כאילו שרקדו שם ריקודים מעורבים עם אורות דיסקו מהבהבים. הגם, שאם הרב שיינוולד רוקד, אני בטוח שאין עם זה בעיה. למעשה, גם בישיבת ההסדר שלי רקדו בקטעים מסויימים.

התפילה המשיכה, הרב שיינוולד נתן דבר תורה ובסיומו הודיע שה"עונג שבת" שתוכנן להיות בבית הכנסת לארח התפילה בוטל מסיבות טכניות. מוזר מאוד. בכל שבת ישיבת ההסדר מתארחת אצל קהילה אחרת ודווקא כשהם אצלנו העניין מבוטל? מעניין אם היו פוליטיקות מאחורי זה או שזה באמת עניין טכני בלבד.

הגעתי למסקנה ששמילקי הוא אחד משני בחורים וגמלתי בליבי לשאול את הבני"ש הראשון שאתקל בו לאחר התפילה.

בסיום התפילה, אכן התיישב לידי בחור- הבחור החייכן שסימן לי כשנכנסתי היכן לשבת. שאלתי אותו אם הוא מכיר את אהוד (שם בדוי).

"איזה אהוד? יש לנו שניים" אמר הבחור החייכן.

"אהוד ברק (שם בדוי)", אמרתי אני. מפתיע שבכלל ידעתי מה השם של שמילקי, משום שמעולם לא אמר לי אותו...

"זה אני" אמר הבחור החייכן.

"שמילקי?", אמרתי.

"בחור טוב?" אמר שמילקי.

מה אני אומר לכם? זה לגמרי לא מי שדמיינתי.

בהמשך דאגתי לכך ששמילקי יתארח אצלי בבית יחד עם עוד בחור שהגיע כשבו"ש (שבו"ש= תלמיד תיכון שמגיע לשבוע בישיבת הסדר).

מסתבר ששמילקי ביקש מהרב שלו שישבץ אותו בבית שלי, לאחר שסחט מאחת מקוראות הבלוג שלי את השם האמיתי שלי. מובן שגם הוא חיפש אותי ואפילו ניגש לגבאי לשאול אם לאחד מהמתפללים קוראים בשם שלי. אך הגבאי לא הכיר אותי ולכן אמר לו חד משמעית שאין כזה מתפלל בבית הכנסת. ואחר כך אני מתפלא שאני לא מקבל עליות...

כשהגענו לבית, כל הילדים מאוד שמחו שהגיעו אורחים והתחברו אליהם מיד.

נראה לי שהשבו"ש די השתעמם כשאני ושמילקי דיברנו, למרות שהשתדלנו לשתף אותו בשיחות.

היה מאוד מהנה לפגוש את שמילקי ואני מקווה שהוא נהנה אצלנו גם. לאחר הארוחה ליוויתי אותם חלק מהדרך ונפרדנו לשלום, לא לפני שהתנצלנו שוב בפני השבו"ש על שהוא היה קצת מנותק מהשיחה.

מי שרוצה יכול לקרוא את הסיפור מנקודת מבטו של שמילקי כאן.