הבלוג שלי קיים כבר, אמממ כמעט 4 שנים ובכל ימיי כאן מעולם לא היה לי פוסט עם כותרת כזו.

היה פוסט עם הרבה תמונות מ"מפגן ה- 100" שבו תיעדתי הפגנה נגד פינוי גוש קטיף, אך זה לא היה פוסט עם תמונות מטיול וגם לא הייתה שם תמונה שלי.

אתם בטח שואלים את עצמכם "ובפוסט הזה, בחור טוב יפרסם תמונה של עצמו מהטיול?" ולפני שאתם מגלגלים עם העכבר את המסך כלפי מטה כדי לבדוק האם אכן תפורסם כאן תמונה שלי או לא, אני מציע שתקראו קודם את הפוסט, פשוט כי פוסטתמונות בבלוג "כיפה סרוגה" זה לא משהו שתראו בכל יום ולכן כדאי שתקראו ותחליטו האם בעל הבלוג מחפש רייטינג בדמות קוראים מציצנים שנכנסו רק בכדי לחפש תמונות מעניינות/ מביכות או מצחיקות והאם הוא איבד את הטאץ' וכל מה שיש לו להציע זה כמה תמונות, וגם הן, אפעס, לא משהו.

הכל התחיל בשבוע שעבר, כשירון (שם בדוי) הציע לי להצטרף אליו ליום טיול בכרמל. ירון אוחז בתפקיד כלשהו בתנועת נוער גדולה והוא נדרש להיות באיזור הכרמל, שעה שחניכי התנועה טיילו להנאתם ולמעשה להיות שם למקרה שיש בעיות כאלו ואחרות. לצורך כך, הוא הזמין אותי להתלוות אליו ליום של "זמן איכות" שבו נוכל להסתלבט בצוותא, להנות מהנוף ולנקות את הראש.

מאוד שמחתי על ההזמנה שלו. זה בא לי בדיוק בזמן וראיתי שזו הזדמנות שלא תשוב (בתקווה שעבודה כזו או אחרת תמלא את זמני ולא אוכל להיענות ליום כיף שכזה מפאת חוסר זמן). ברם, הבית הפוך ופסח בפתח. אז מה עושים?

אשתי הציבה יעד בנקיונות שאם נעמוד בו, היא תאשר לי לצאת ליום שלם של סתלבט במקום לנקות ולסדר את הבית (ברגע זה חולפת בראשי מחשבה - האם הקטע הזה קשור ל"נושא החם"? הרי אני כותב כאן על נקיונות פסח, מצד שני, העורך ודאי יאמר שלא בכך עוסק הקטע ולכן יפסול אותו. לכן, לא אגיש את הקטע ל"נושא החם" שעוסק בנקיונות לפסח, אבל תדעו שחשבתי על זה).

איפה הייתי? אה כן, נקיונות. בימים שחלפו מאז ההצעה של ירון, עבדתי כמו חמור בכדי להספיק לנקות הכל. ניקינו, קירצפנו, כיבסנו, קיפלנו, סידרנו ובסוף- עדיין נשאר בלאגן. יחד עם זאת, עמדנו ביעדים וקיבלתי את האישור המיוחל לצאת לטיול.

נפגשנו מוקדם בבוקר, לאחר שהורדתי את משפחתי אצל ההורים של אשתי והתחלנו את המסע לצפון (אגב, הטיול לכרמל שהזכרתי בפוסט האמת והשקר היה גם הוא עם ירון).

הצעתי לירון שנעצור בדרך במאפיה טעימה וזולה שאני מכיר, אך הוא העדיף ללכת דווקא למאפייה הכי יקרה בארץ וכך מצאתי את עצמי רוכש לנו דברי מאפה במחירים שערורתיים. העיקר שהיה טעים.

הגענו לצפון יחסית מהר. ירון סייר סביב לנקודת המפגש שלו עם חניכיו בטרם הם הגיעו ולבסוף מצאנו פינה שקטה ופתחנו שולחן לארוחת בוקר דשנה. איך שסיימנו לאכול, הגיעה הסנונית הראשונה של החניכים. כמובן שכולם הסתערו על ירון כמוצאי שלל רב ובקריאות קרב שלא היו מביישות אף שבט אינדיאנים. הוא הרגיע את כולם והציע להם לחכות בצד עד שיגיעו חבריהם.

בינתיים, ירון קיבל טלפון בהול- כמה חניכים גנבו ממתקים מהסופר שבו עצרו עצירת ביניים.

המדריך שלהם רצה להעיף אותם מהמסע, אך ירון ביקש לעשות בירור עימם לפני כן. הוא הציע לי להצטרף ל"בירור" וכך מצאתי את עצמי לובש מעיל שכתוב עליו "צוות" עם לוגו התנועה והמתנו לאוטובוס של החניכים שנתפסו גונבים.

כשהחניכים האלה הגיעו, לקחנו אותם אחד אחד וערכנו בירור עימם לפשר הגניבה. אלה ילדים בכיתה ה' שבסך הכל באים מבתים טובים. ניסינו להבין מה הניע אותם לגנוב ואיך מונעים ממקרים כאלה להישנות.

הילד הראשון שדיברנו איתו נראה מפוחד כולו. היה נראה כאילו הוא מבין את חומרת מעשיו ושמקרה כזה לא יישנה אצלו. בנוסף, הוא הבטיח להתנדב למען נזקקים במשך חודש תוך דיווח למדריך שלו שאמור לדווח לנו (לירון). הודענו לו שבשלב הזה הוא לא ייצא למסלול שחבריו יצאו אליו ובהמשך נודיע לו האם הוא בכלל ממשיך את הטיול.

התרשמתי שהילד באמת לא יחזור על מעשה הגניבה ושלפניי באמת ישב ילד טוב, שבלחץ חברתי גנב- כי ראה שאחרים גנבו ולא היה לו כסף עליו.

הילד השני שהגיע ל"בירור" עימנו היה שונה. הוא חייך מאוזן לאוזן- אינני יודע אם זה היה ממבוכה או פשוט כי הוא חשב שיוכל להתחמק מעונש.

כששאלתי אותו האם יש סיכוי שיגנוב שוב, הוא אמר שיש סיכוי כזה ולא ממש הראה סימני חרטה. בהמשך, היה נראה לי כאילו הוא משנן תשובות שרצינו לשמוע ורק לבסוף כשאמרתי לו שיש סיכוי שלא ימשיך את הטיול עם חבריו, הוא נראה מודאג מכך והראה סימנים של חרטה.

הרגשתי שאם צריך להעיף מישהו מהטיול- אז זה צריך להיות רק הילד הזה, כי הילד הקודם הראה סימנים אמיתיים שהוא מתחרט על המעשה ואילו הילד הזה לא הראה סימנים כאלה.

לאחר שנפרדנו מהם, ירון ואני החלטנו לעשות מסלול קצר משל עצמנו. בדרך, נתקלנו בחבורה של אנשים לבושים כולם בלבן ועושים סוג של מדיטציה או טאי צ'י או משהו כזה בחיק הטבע ולמעשה- באמצע שום מקום ולכן צילמתי אותם בהיחבא:

והנה עוד תמונה:

 כשעשינו את המסלול, התדיינו בינינו לבין עצמנו האם הילדים באמת למדו את הלקח, או שמא צריך לזעזע אותם יותר ולשלוח אותם לביתם. בין הדיונים על שני הילדים ששוחחנו איתם, צילמתי את התמונה הזו:

ירון לא התרשם כמוני מהילד השני. הוא חשב שהוא פשוט היה נבוך ואמר שעל סמך שיחה קצרה  אי אפשר לקבוע האם הם למדו את הלקח ואולי בכלל הילד הראשון עבד עלינו.

השיחות שערכנו עם הילדים העסיקו אותנו בחלק גדול מהמסלול שעשינו ובאחת העצירות, צילמתי את הפרחים האלו, סתם כי בא לי לצלם:

ראינו גם כמה נשרים (אני חושב שהם היו נשרים, יכול להיות שאלה היו ציפורים אחרות). ניסיתי לצלם אותם, אבל הם היו רחוקים מדי ולכן התמונות לא יפות כל כך.

המשכנו לטייל באיזור, נהנים מהנוף המדהים וקינחנו בתמונה משותפת מעמדת תצפית מרהיבה על כל איזור הכרמל. בגלל השעה המאוחרת, התמונה יצאה כך:

כשראיתי שיצאנו שחורים בתמונה, אמרתי לירון "זו תמונה לבלוג!" (ליתר בטחון, השחרתי בפוטושופ פרטים מזהים, למרות שלא ממש היה צורך בכך). רציתי שננסה להצטלם שוב, אבל ירון בדיוק קיבל טלפון בהול להגיע לנקודת המפגש כי צוות ההדרכה רוצה להחליט מה עושים עם הילדים שגנבו.

כשהגענו לנקודת המפגש, הסתודדנו עם חבורת המדריכים ורכזת הסניף ואז התברר לנו שהילד הראשון ששוחחנו איתו, זה שהיה מתוק ומפוחד (זוכרים?)- התברר לנו שהוא עושה צרות תמידי ובכל פעם שתופסים אותו הוא נראה מפוחד ותמיד בטוחים שזו הפעם האחרונה שהוא עושה משהו כזה, עד הפעם הבאה שתופסים אותו.

בעקבות זה, הם החליטו להעיף את כל הילדים שגנבו (בדרך הם תפסו עוד ילד שגנב) מהטיול ולשלוח אותם באוטובוס הביתה, בליווי מדריך.

לאחר שירון והרכזת שוחחו עם ההורים של הילדים, הם הודיעו על החלטתם לילדים שקיבלו את זה רע מאוד ופרצו בבכי וצעקות, אך למרות כל הרחמים הבכי לא עזר לילדים והם נשארו איתנים בדעתם לשלוח אותם הביתה.

שכחתי לציין שכל הילדים שילמו לחנות שגנבו ממנה את עלות הממתקים שלקחו בצירוף התנצלות. הצוות קבע שהילדים ישלחו לחנות מכתב התנצלות בנוסף להתנצלותם בע"פ.

הנהגים של האוטובוסים, שראו את הילדים צועקים ובוכים כשהצוות הודיע להם שעבורם זה סוף המסע, ניגשו לצוות ואמרו להם שהם לא היו שולחים את הילד הביתה אם הם היו המדריכים. הם טענו שהילדים למדו את הלקח, אך למרות זאת הוחלט שהמדריך ייסע עם הילדים בתחבורה ציבורית חזרה לעיר מגוריהם.

אחד הנהגים אמר שהוא חוזר לעיר מגוריהם, אבל בגלל שלא היה לו ביטוח (לטענתו) אז  הוא לא יכל להסיע אותם חזרה ולכן הם נסעו בתחבורה ציבורית.

בדרך חזרה, ירון התקשר לאימו של הילד הראשון ששוחחנו איתו ואמר לה שכשהילד יחזור שתתן לו חיבוק ולא תכעס עליו ושלצורך העניין ירון יהיה "הרע", כי הילד ממש פחד מתגובת אימו לסיפור הגניבה.

חזרנו מרוצים ועייפים מהטיול, אך גם מאוכזבים מסיפור הגניבות.