כשלמדתי בישיבת ההסדר, ציוותו לכל תלמיד "בוגר" (בשנה השלישית בישיבה) "חברותא" משיעור א' שילמד איתו. משום מה, אני קיבלתי תלמיד משיעור (שנה) ב'.

הבחור הזה היה ילד ממש טוב. אני כותב "ילד" כי כך קראתי לו למרות שהיה צעיר ממני רק בשנה. לא כל החברותות הצעירות שלי זכו לכינוי "ילד שלי", רק שלושה. הוא היה הראשון.

תמיד צחקנו שכיניתי אותו "החברותא הצעיר שלי" כשלמעשה לא רק שהוא צעיר ממני רק בשנה, אלא שרוב הזמן הוא היה זה שהסביר לי את הגמרא ולא להיפך.

ככל שלמדנו יותר יחד, נעשינו חברים טובים יותר וגם כשה"חברותא" בינינו נפסקה המשכנו להיות חברים טובים.

לפני שהתחיל לצאת עם מי שמאוחר יותר נהייתה אשתו, הוא התייעץ איתי וסיפר לי על ידידה טובה שלו שאולי הוא מחבב יותר מסתם ידידים... דחקתי בו להתחיל איתה וכך הוא באמת עשה. הוא אמר לי מאוחר יותר שלולא אני, מי יודע מה היה קורה. ושאמנם לא הכרתי ביניהם, אבל מגיע לי כמעט שליש גן-עדן על פעולותיי למען הקשר שלו עם אשתו.

החברות שלנו נמשכה גם לאחר שסיימתי את הישיבה ולפני חתונתו כתבתי לו את משל החתונה ושקית ה"מתוק וקל".

דרכינו נפרדו וכל אחד פנה ללמוד משהו אחר במקום אחר, אך המשכנו להיות חברים. יצאנו יחד עם נשותינו לטיולים משותפים וביקרנו זה בביתו של זה מדי פעם (אנחנו גרים בערים אחרות).

מדי פעם שוחחנו בטלפון אך בכל התקופה הזאת לא הזכרתי את הבלוג שלי ולו ברמז דק.

לפני כחודש, לא התאפקתי וסיפרתי לו על הבלוג. הוא הבטיח לבקר ומאז הוא מגיב כאן בכינוי "חבר ותיק".

ולמה סיפרתי לכם את כל זה?

כי יש היום ל"ילד" יום הולדת 25. אני מאחל לך, חברי הותיק יום הולדת שמח ומחוייך. חיים של בריאות ואושר, אהבה ושמחה עד 120!