לפני כמה שבועות קיבלתי הצעת עבודה.

העבודה הייתה בתחום הלימודים שלי (קשה למצוא עבודה כזאת מיד בתום הלימודים) והצריכה כישורים כמו שלי ובעיקר כתיבה.

הסכמתי לעבודה מיידית ונפגשתי שוב עם הבוס כדי לדון בתנאים.

התנאים שהציעו לי היו ממש גרועים. בקושי שכר מינימום (ואולי פחות מכך). הם אמרו שהנסיעות יהיו על חשבוני (שעתיים נסיעה לכל כיוון), אין שם ארוחות, ושאצטרך לעבוד כ-20 שעות נוספות בכל חודש- אבל זה כבר גלום בשכר שהוצע לי... (ולכן לא אקבל על זה שכר נוסף. זה, אגב, נוגד את חוק הגנת השכר, סעיף 5 - אבל שמעתי על הרבה מקומות עבודה שעושים את זה בכל זאת).

חשבתי שוב על העניין.

מצד אחד- עבודה מעניינת, שתפתח בפניי דלתות רבות בעתיד (ככל הנראה), עם אפשרויות קידום והזדמנות ללמוד ולרכוש נסיון בתחום.

מצד שני- 4 שעות נסיעה + 10 שעות עבודה, כל יום, אני אתמוטט. תוסיפו לזה את העובדה שאחרי שאממן את הנסיעות (בין באוטובוס ובין ברכב) לא יישאר לי כסף לפרנס את משפחתי וזה עוד לפני שהזכרתי את המיסים ושאר קרנות ותגמולים למיניהם שהשכר ילך אליהם במקום אלי (בטווח המיידי).

ביקשתי מהם שיממנו לי לפחות את הנסיעות. הם אמרו שיבדקו מה הם יכולים לעשות ושיחזרו אליי בעניין הזה.

בינתיים ביררתי אם כל המקומות נותנים כל כך מעט והאם יש בכלל עבודה בתחום שלי והתברר לי שלא רק שנותנים יותר (שמעתי על מקומות שנותנים הרבה יותר), אלא שיש הרבה ביקוש לעובדים כמוני.

החלטתי שאם יממנו לי את הנסיעות (אפילו אם ישלמו לי את רוב הוצאות הנסיעה) אסכים לעבודה ואם לא ישלמו לי אותן- לא אקבל את העבודה.

בסוף הם חזרו אליי והודיעו לי שהסכימו לשלם סכום מסויים שמהווה בין רבע לשליש מעלויות הנסיעה (אם אני אסע באוטובוסים ואקנה חופשי חודשי).

חשבתי על זה עוד. הבטן כאבה מרוב התלבטויות וגם הראש. לבסוף החלטתי לומר "תודה רבה, אך בשלב זה אינני מעוניין".

וכך היה.