אתמול אשתי ואני יצאנו לחגוג את יום הנישואין הרביעי שלנו.

רצינו לצאת יום או יומיים קודם, אבל לא מצאנו בייביסיטר לילדים.

הזמנו את השמרטף לשעה מסויימת, אך כשהוא הגיע הילדים עדיין היו ערים. התינוק בכה והיה ממש על סף הירדמות והגדול היה ער כי עדיין לא הגיעה שעת השינה שלו.

אחרי שהרדמנו את התינוק, הבן הגדול שם לב שאנחנו מתכוננים ליציאה. הוא הבין כנראה, שהוא לא אמור לבוא איתנו ובמקום לצאת איתנו הוא ייאלץ להישאר עם השמרטף ולכן אמר לי שהוא רוצה לבוא איתנו.

הסברתי לו שהוא יישאר עם הבייביסיטר ואפילו שמתי לו סרט (ספייס ג'אם). הוא נרגע מעט אך כשראה אותנו עומדים בדלת שובה התחיל לבכות ולא נתן לנו לעזוב.

אשתי ניסתה לשחד אותו בקרטיב אך הוא לא אכל אותו.

לבסוף עזבנו את הבית 45 דקות אחרי שתכננו לעזוב אותו, כשהבן שלי בוכה וצורח שהוא רוצה את אבא ואמא.

חצי שעה אחרי שעזבנו הוא כבר נרדם. כנראה שהוא היה מאוד עייף.

הלכנו למסעדה סינית. זו הפעם השלישית שאנחנו חוגגים שם את יום הנישואים שלנו (אי אפשר לשבור מסורת...).

האוכל היהי מצויין ונהנינו לבלות ארוחה רומנטית לשניים.

הפעם היינו חכמים ולא גמרנו את כל האוכל, אלא אכלנו לשובע ואת השאר ביקשנו שיארזו לנו כדי שניקח הביתה. כך היה לנו מקום גם לקינוח (כדורי גלידה באש- טעים מאוד!).

חזרנו הביתה שמחים ומרוצים :)

הבוקר הבן שלי קם במצברוח מצויין ומצא שאריות מהאוכל (קופסת מנה חמה) של השמרטף. "זה של XXX". יפה שהוא ידע לשייך את זה אליו.

פינת "היום לפני שנה".