אשתי מצאה חידוש של הרב נבנצל הקשור בהפטרה.

הפטרת פרשת "חֻקת" מספרת על יפתח הגלעדי ומלחמתו בבני עמון. בסוף ההפטרה יפתח נודר נדר שאם ינצח את בני עמון אז "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתהו עולה" (שופטים י"א, ל"א).

ההפטרה מסתיימת בניצחון בני ישראל על עמון ולא מזכירה מה קרה כשיפתח הגיע הביתה.

כשיפתח הגיע הביתה, הראשונה שיצאה מביתו הייתה בתו היחידה. יפתח ממש הצטער על כך, אך משום שהיה מלך הוא אמר שהוא לא יכול להפר את הנדר כי כולם מסתכלים על מעשיו של המלך.

למרות שיפתח אמר שלא יוכל להפר את נדרו, עדיין עמדה בפניו האפשרות להתיר את נדרו. כדי להתיר את הנדר היה עליו לגשת לראש הסנהדרין, שבאותם ימים היה פנחס ולבקש ממנו שיתיר את הנדר.

אבל היות ויפתח היה המנהיג, הוא חשב שפנחס צריך לבוא אליו כי זה למטה מכבוד מלכות שאותה הוא מייצג, ללכת לראש הסנהדרין.

פנחס, שהיה ראש הסנהדרין, חשב שזה למטה מכבוד התורה, שאותה הוא מייצג, ללכת אל המלך ושיפתח צריך לבוא אליו.

אך שניהם טעו שלא הלכו אחד לשני. כל אחד מהם דיבר בשם הכבוד של מה שהם מייצגים, אך למעשה הכבוד האישי שלהם הנחה אותם גם כן. יפתח חשב שאם ישמעו שהוא, המלך, הלך לראש הסנהדרין, העם ידבר עליו כעל "עם הארץ" שלא יודע שום דבר ולכן התעקש שפנחס יבוא אליו.

ופנחס, שבדרך כלל היה חף משיקולים אישיים, נכשל כאן וחשב שאין זה מכבודו ללכת אל יפתח משום שיפתח היה "עם הארץ" לעומתו ואילו הוא היה ראש הסנהדרין, תלמידו של משה רבנו וחכם מופלג.

הקב"ה קרא את מחשבותיהם הכמוסות ביותר וראה שבעצם הכבוד האישי שלהם מדבר ולא רק כבוד התורה וכבוד המלכות.

אילו כבוד התורה וכבוד המלכות באמת היו הדבר היחיד שהנחה אותם אז באמת הם נהגו כמו שצריך. אבל היות והיו להם גם שיקולי כבוד אישיים שהנחו אותם, אזי במקרה כזה אחד מהם היה צריך לוותר וללכת אל השני ואז בת יפתח לא הייתה צריכה לשלם על כך בחייה.

ע"פ רעיון מ"שיחות לספר ויקרא" של הרב נבנצל (פרשת בחוקותי עמ' שנ"א).