היום הייתי צריך לעבור בדיקות שגרתיות ולאחר מכן לנסוע לכל מיני סידורים עם אשתי.

לצורך כך, תיכננו שנשאיר את הילדים אצל הורי אשתי ואחרי שאגמור את הבדיקות שלי, ניסע לבצע את הסידורים עם המכונית של אמא של אשתי.

אתמול אמרתי לאשתי שתוודא עם אימה שנוכל לקבל את המכונית.

או אז ציפתה לנו ההפתעה הראשונה שמרפי תיכננן לי בסדרת ההפתעות. מסתבר שגיסתי עשתה תאונה אתמול עם האוטו ועכשיו האוטו במוסך. התברר לנו גם כן כי חוץ מהוריי אשתי, אף אחד אחר לא מכוסה בביטוח וכי עד עכשיו נהגתי ברכב הזה ללא ביטוח... כולנו חשבנו שאנחנו מכוסים בביטוח (כולל אמא של אשתי), אך מסתבר שלא.

נאלצנו לעבור לתכנית ב'.

תכנית ב' הייתה שאסע באוטובוס לעבודה של אבא שלי בבוקר הבדיקות, משם אסע לקופת החולים ומשם לביה"ח לתור שלי. נשמע פשוט, לא?

הגעתי לתחנת האוטובוס בבוקר והמתנתי לאוטובוס. כעבור למעלה מחצי שעה של המתנה בחום של 39 מעלות (ככה הראה המדחום באוטו של אבא שלי מאוחר יותר), הגיע האוטובוס.

הייתה לי רק כרטיסייה של "דן" והאוטובוס הוא של "קווים" (מוזר, פעם הקו הזה היה של "דן") ולכן הנהג לא קיבל את הכרטיסיה שלי. שאלתי את הנהג כמה עולה נסיעה והוא שאל אותי לאן אני צריך להגיע.

היות ולא ידעתי להסביר לו בדיוק איפה אני יורד, נקבתי בשם של צומת מרכזי שהאוטובוס עוצר בו תחנה לפני שמגיע לתחנה שלי.

"לצומת....  זה 5.20". נתתי את הכסף לנהג והתיישבתי במקום.

כשהאוטובוס הגיע לצומת הנהג שאל בקול "מי רצה להגיע לצומת ..."?

עניתי לו שאני צריך את התחנה הבאה ובו זמנית לחצתי על הכפתור שמזכיר לנהג שיש לו נוסעים שרוצים לעצור בתחנה הבאה שלו.

"בוא אליי".

התקרבתי לנהג ואז הוא אמר לי שהתחנה שבה אני רוצה לרדת היא לא הצומת שאמרתי לו קודם לכן.

אמרתי לו שחשבתי שזה אותו דבר ובסה"כ זה הבדל של תחנה אחת.

הוא הוסיף שלתחנה שבה אני רוצה לרדת המחיר הוא 6.30 ש"ח ולא 5.20 ש"ח כפי ששילמתי קודם לכן.

כבר הכנסתי את היד לכיס כדי להוסיף לו את ההפרש אבל הוא רק אמר "שתדע לפעם הבאה". לפחות זה.

התקשרתי לאבא שלי עוד כשהיינו בצומת וביקשתי ממנו שיוציא אליי את האוטו. אבא שלי עובד במקום שלא נותנים לכל אחד להיכנס כי האבטחה שם מאוד גבוהה ולכן מעולם לא עברתי את שער הכניסה.

כשירדתי מהאוטובוס נגלה לעיניי פקק ארוך בכניסה למפעל. תוך כדי הליכה מהתחנה לכיוון השער אבא שלי התקשר ואמר לי שלא נותנים לו לצאת מהמפעל כי יש שם תרגיל.

עמדתי קרוב לשער הכניסה וראיתי איך נכנסות ניידות משטרה רבות, אך לשיירת המכוניות לא נתנו להיכנס.

חיכיתי בחום בערך רבע שעה עד שמישהו הזמין אותי לחכות באוטו הממוזג שלו. הסכמתי מיד :)

אחרי 5 דקות השומר הודיע במגאפון שכל המכוניות שמחכות להיכנס ייסעו לכניסה אחרת (הוא נקב בשמה) ומשם הם ייכנסו למפעל.

התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו את זה.

"מוזר, אין כניסה למפעל שלנו דרך הכניסה השנייה...".

"זה מה שהשומר בכניסה אמר".

אבא שלי התעצבן על השומרים שלא נתנו לו לצאת והזכיר להם שזה בסה"כ תרגיל ושיתנו לו לצאת כי "הבן שלו  חייב לנסוע לבית חולים" (זה נכון...).

בסוף הם נתנו לו לצאת. איך שהוא יצא מהשער, השומר נעל את השער ולא נתן לו להיכנס מחדש (למרות שראה אותו יוצא לפני שניה מהמפעל) "תיכנס מהכניסה של המפעל השני...".

המפעל השני לא כל כך קרוב ולכן הסעתי את אבא שלי אליו. הורדתי אותו בכניסה ונסעתי משם.

כשהגעתי לקופת החולים, אבא שלי התקשר אליי וסיפר לי שבאמת לא הייתה כניסה מהשער של המפעל השני והשומרים שם לא נתנו לאף אחד להיכנס.

הוא תפס טרמפ עם מישהו חזרה למפעל שלו, ועד שחזרו כבר נתנו לכולם להיכנס רגלית למפעל.

בקופת החולים הכנסתי את הכרטיס שלי למכשיר שמוציא את תוצאות בדיקות הדם האחרונות שנעשו, אך המחשב רק כתב לי ש"אין תוצאות חדשות" ופלט החוצה את הכרטיס.

ידעתי שאין תוצאות חדשות, אבל הייתי צריך את התוצאות של הבדיקות האחרונות שעשיתי בכל זאת. תיכננתי לדבר עם הפקידה הפייבוריטית שלי (כל השאר מ-מ-ש לא נחמדות ואילו היא ממש מלאך) ולבקש ממנה להדפיס עבורי את התוצאות כפי שכבר עשתה בעבר.

היא גם אמרה לי פעם שאני לא אהיה חייב להביא בכל פעם הפנייה מרופא אלא רק פעם בכמה חודשים. לא הבאתי עימי הפנייה הפעם ולכן סמכתי על זה שהיא תוותר לי.

המתנתי בתור בסבלנות וכשהגיע תורי עמדתי להתיישב מול הפקידה האהובה עליי, כשפתאום מישהי העיפה אותי בגסות ואמרה "עכשיו אני!".

האשה הייתה אישה מבוגרת, זקנה עם מקל הליכה, אך כל יד שלה בונגילה ולמרות שאני גדול, לא הייתי רוצה להיקלע לתיגרת ידיים מולה.

האיש שעמד מאחוריי אמר "איזו חוצפה! היא בכלל לא הייתה פה." אך לי לא נותר אלא להנהן בהסכמה. ממש מרגיז שהיא חושבת שהזיקנה שלה מקנה לה זכויות יתר ושאף אחד לא יריב עם זקנה (אם כי, זה עבד בשבילה).

חשבתי שאולי יש לה רק שאלה, אך היא הייתה שם זמן רב.

בלית ברירה (ובאיחור של חצי שעה מהזמן שנקבע לי בתור בביה"ח) התיישבתי מול פקידה אחרת.

"איפה ההפנייה מהרופא?"

"אין לי, אמרו לי שצריך רק פעם ב- והבאתי בפעם הקודמת".

"מתי זה היה?".

"בסוף מרץ". (לא זכרתי אם באמת הבאתי הפנייה בפעם הקודמת וידעתי שלא הייתי שם בסוף מרץ אלא באמצע מרץ, אבל אמרתי את זה בכל אופן).

"תצטרך להביא הפנייה חדשה. מי הרופא שלך?"

נקבתי בשמו. הרופא שלי שייך למרפאה פרטית ואלה לא היו שעות העבודה שלו.

"טוב, אז תעלה למעלה לד"ר... או לד"ר... ותבקש מהם הפנייה".

"בחייאת (מאיפה הבאתי את הביטוי הזה?), אני מאחר כבר בחצי שעה לתור שלי...".

רחמי הפקידה נכמרו עלי והיא אמרה לי "אתה מבטיח להביא הפניה בפעם הבאה?".

"כן, בטח".

הפקידה הדפיסה לי את טופס 17 המיוחל ואני ויתרתי על הרעיון לבקש ממנה שגם תדפיס לי את תוצאות הבדיקות. יש גבול לכמה "טובות" אפשר לבקש מפקידה לא סימפטית.

משם נסעתי לבית החולים רק כדי לגלות חדר המתנה עמוס כמו שמעולם לא ראיתי אותו.

אחרי זה הכל השתפר. הבדיקות שלי היו תקינות (אפילו מצויינות- הדפיסו לי שם את תוצאות הבדיקות). הצוות הרפואי היה ברובו נחמד אליי (אני משתדל להתרחק מאלה שלא כל כך נחמדים) וזה נתן לי הרגשה טובה (זה ממש מוסיף כשנחמדים אלייך :-) ).

בהמשך היום קיבלתי הצעת עבודה מעניינת ואני שוקל אותה בחיוב.

מי שעדיין לא נרשם ל"מפגש שלא יהיה" יכול עדיין להירשם בתגובות כאן.