בשבוע שעבר הייתי בהרצאה של אגרונום שגורש מביתו בגוש קטיף וכעת גר בקראוון.

אני משתמש במושג "קראוון" ולא "קראווילה" גם כי כך האגרונום קרא לזה וגם כי כך תיארה את הקראוון מישהי שגורשה מגוש קטיף ובשיחה עם רינו צרור בגלי צה"ל אמרה "זאת לא וילה. אני יודעת מה זה וילה, הייתה לי אחת."

ההרצאה של האגרונום עסקה בהכנת גינות נוי לשנת השמיטה ומצגת עם תמונות ליוותה את ההרצאה. לא סתם תמונות, אלא תמונות שצולמו בגוש קטיף לפני ההתנתקות.

כשהוא הראה תמונה של דשא ירוק הוא אמר "תמונה זו צולמה בנווה דקלים. בנווה דקלים הדשא נראה כך גם בשנת שמיטה".

והלב שלי נחמץ.

ואז הוא הראה תמונה של צמרות עצים שמגיעים עד לכבלים של החשמל בראש עמודי החשמל. על התמונה הזו אמר האגרונום: "התמונה הזו צולמה בכפר דרום. העצים האלה כבר לא קיימים". ופתאום הבנתי כמה הגירוש הזה באמת כואב.

האגרונום המשיך וסיפר על צוות מהטלוויזיה הצרפתית שהגיע במיוחד לאיפה שפעם היו החממות המפורסמות של גוש קטיף וכשהם שאלו את המחבלים איפה החממות המפורסמות של גוש קטיף הם התחילו לגמגם ולא ידעו מה לענות לצוות. לכן הצוות הגיע אל האגרונום לקראוון ושאל אותו מה קרה לחממות המפורסמות. הוא אמר שאחרי שהם שוחחו איתו הם אמרו "עכשיו הבנו למי זה באמת שייך", אחרי שראו שאצל היהודים היה את המפעל האדיר של ירקות גוש קטיף ואילו אצל הערבים לא נשאר אפילו מוט ברזל אחד במקום שבו היו החממות.

האגרונום המשיך וסיפר שהמדינה נתנה עכשיו מענק לחקלאים ערבים בכדי שיוכלו לספק ירקות בשנת השמיטה (שזה בעיתי מבחינה הלכתית כי אסור גם לגוי לגדל עבורך ירקות בשנת שמיטה) במקום להשקיע במכון התורה והארץ שבמהלך שנת השמיטה ישתדלו לספק פירות וירקות שמקורם בחקלאות יהודית, אוצר בית דין ומצעים מנותקים מהארץ וכן גידולי ערבה.

האגרונום סיפר גם על כך שרק 13 חקלאים עובדים עכשיו בחקלאות ובחדשות ראיתי רבים אחרים שמחוסרי עבודה.

בסיום ההרצאה המעניינת, נרשמתי כמנוי ל"אוצר הארץ" (50 ש"ח דמי מנוי + 50 ש"ח לחודש שאותם מקבלים חזרה בתלושים שאפשר לממש בקניית ירקות בחנויות הירקות המובחרות שמוכרות אוצר הארץ. אני ממליץ לכולם להירשם בכדי לחזק את המפעל החשוב הזה.

האסון שנפל על המשפחות מאז הגירוש מגוש קטיף נוראי. המשפחות האלה התפרקו, חלו, עברו משברים קשים וגורשו מבתים גדולים ומרווחים והיום, שנתיים אחרי הגירוש, הן נמצאות בקראוונים קטנים ופתרון לא נראה באופק.

בטלויזיה ראיתי שאחד מהמגורשים סיפר שכל הזמן הוא אוכל חלקים מהבית העתידי שלו. הוא אמר שהוא כבר אוכל את הסלון.

האנשים האלה נזרקו מבתיהם והיום, שנתיים אחרי, עדיין אין פתרון. מה היה כל כך דחוף לגרש אותם מבתיהם?

אינני יודע אם מדינת החמאס הייתה קמה בכל מקרה, אבל דבר אחד בטוח: החלומות על כך שעזה עצמאית תהיה מקום בטוח לעם ישראל (או לערבים) התבדו. ממש כמו כל ההבטחות שהבטיחו למגורשים על כך שהם יתחילו במקום אחר. היום הראו בערוץ 1 שהאדמות שמיועדות לגידולי החקלאים המגורשים לא מתאימות בכלל לגידולים האלה, אז מה בעצם עשיתם פה?

יצא לי קצת מבולבל הפוסט הזה. כמו המצב.

עריכה 23:36:

הרב דוד לאו סיפר באחד משיעוריו על אחד המשגיחים שלו ששאל אותו לפני המילואים האם ללכת למילואים. התפקיד במילואים היה לפנות קברים מגוש קטיף.

הרב ייעץ למשגיח שלו ללכת למילואים וחיזק אותו. הוא אמר שגם במהלך המילואים המשגיח התקשר אליו והתייעץ עימו רבות.

אך עד היום, לאותו משגיח יש שריטה נפשית מאותם מילואים.