מעשה בבלוגר אחד שניסה להעמיד את קוראיו בנסיון.

כותב הבלוג, המציא סיפור וניסה לבחון את תגובותיהם של קוראיו.

התגובות לא איחרו לבוא, כדרכן של תגובות, והן היו אוהדות ומסמפטות כדרכם של האנשים הטובים כאן בישראבלוג. חלק מהמגיבים נחשפו, כתבו כמה הם מזדהים עם הכותב ועם ה"מגרעות" שהעלה על הכתב וסיפרו לו שגם הם סובלים מאותה מגרעת.

זה לא קל להזדהות עם בעיה או כאב של מישהו אחר, אך כשהוא כותב שזה קרה לו, פתאום הקורא שואב אומץ להגיב וחושף בפני כותב הבלוג את המגרעת שלו מתוך הזדהות ותחושה של "אם הוא כתב על הבעיה שלי, אז הוא בטח מבין מה אני עובר".

התגובות זרמו וכולן עודדו את הכותב והראו לו ש"הוא לא לבד" ושאף מגרעת שיחשוף בפניהם לא תפריע לקוראים הנאמנים שיאהבו ויקבלו אותו כמו שהוא.

ואז פתאום התברר שכל אותה "חשיפה" של הבלוגר הייתה בעצם נסיון.

הוא בכלל לא סובל מהבעיות שאותן "חשף" בפני קוראיו ובסך הכל רצה לבחון את הקוראים שלו שנפלו בפח. אמנם הם הוכיחו לו נאמנות ואהבה, אך הוא רימה אותם.

הוא השתמש בתרגיל זול. הוא רצה לראות אם עדיין אוהבים אותו במצב שבו שיקר להם והם כולם הביעו כליפו חום ואהבה ואפילו גילו לו ש"הוא לא לבד".

אני הייתי אחד מאלה שנפלו בפח. עברתי את ה"מבחן", אך יחד עם זאת נחשפתי בפניו ואמרתי לו שגם אני כמוהו בכמה מובנים וקיבלתי את זה חזרה בפרצוף. זה בסך הכל היה ניסוי. ואני הייתי השפן.

אני לא אוהב שמשקרים לי. אני לא אוהב לקרוא בלוגים שהם פיקציה. אני לא מחפש סיפורים זוהרים או סיפורי אגדות. אני אוהב לקרוא דברים אמיתיים. אם אני קורא בלוג מסויים, זה בגלל שהוא מצא חן בעיניי, ואני לא צריך שהבלוגר יחפש דרכים למשוך אותי. אני לא צריך גימיקים ובטח ובטח שאני לא רוצה שימציא לי בדייה כדי לבחון את נאמנותי אליו.

אם כבר- אז דווקא סיפור הבדייה ידחה אותי ויגרום לי לא לרצות לקרוא בבלוג הזה עוד.

אל תעמידו את חבריכם במבחן, אתם עלולים להפסיד מכך.