פעם בשבוע, מתכנסים כל העובדים בחברה שאני עובד בה לכמה דקות שבהן יושבים, שומעים סקירה על הדברים שהשתנו בשבוע האחרון, מדברים קצת ובעיקר אוכלים 2 עוגות טעימות (או גלידה בקיץ).

היות ולרוב העובדים לא אכפת אם האוכל כשר והם לא שומרים על הפרדה בין בשר לחלב, מנכ"ל החברה (זו לא חברה גדולה כל כך, תרגעו) ביקש ממני לרכוש 2 סכינים שיהיו שמורים אצלי ובאחריותי בכדי שבכל שבוע שיערך המפגש הזה (בעבודה קוראים לו "Happy Hour") נוכל לחתוך את העוגה עם הסכינים שלי (צלחות חד פעמיות יש, ואת העוגה קשה לחתוך עם סכין חד פעמית).

אני חשבתי שזה מאוד יפה מצידו (בכלל הוא מאוד משתדל שיהיה לי כל מה שאני צריך) וקניתי סכינים (על חשבון החברה כמובן).

בערב, נסעתי למקווה הכלים בכדי לטבול את הסכינים (כל כלי חדש שעשוי מזכוכית או ממתכת ולא מיוצר בארץ חייב בטבילה).

כשהגעת למקווה הכלים, גיליתי שהוא ריק ואין בו טיפת מים.

בצר לי, שבתי לביתי מבלי לטבול את הסכינים,

כעבור שבוע, נסעתי לעיר אחרת בכדי לטבול את הכלים. הפעם מצאתי מקווה מלא במים.

בירכתי את הברכה על הטבלת כלים, הכנסתי את הסכין הראשון למקווה ועזבתי אותו לרגע בתוך המים הקפואים מתוך כוונה לתפוס אותו מיד, אך לא הייתי מהיר מספיק והסכין צללה אל מעמקי המקווה.

טבלתי את הסכין השני והתלבטתי מה לעשות בהמשך.

המקווה היה גבוה, אך הצלחתי לראות את הסכין בתחתיתו. מצד שני, המים היו קפואים (שלא לדבר על כך שגם ככה היה קר באותו לילה).

ניסיתי להכניס את היד, אבל לא הגעתי לסכין. החולצה שלי התרטבה.

טיפסתי על המקווה הרטוב וניסיתי להכניס יד וחשבתי לעצמי שאשכרה יש מצב שאני נופל לתוך המקווה הקפוא ורגע לפני שזה באמת קרה, הוצאתי את היד מהמקווה וירדתי ממנו.

ניסיתי עוד כמה פעמים עד שהייתי רטוב מאוד ועם יד קפואה. למרות זאת, את הסכין לא הצלחתי לקחת.

בסוף התייאשתי ממנה והשארתי אותה שם. לפחות יש לי עוד סכין.