היום לקחתי את הבן שלי לגן החדש שלו.

הגן החדש שלו נמצא באותו מבנה שבו היה הגן שלי כשאני הלכתי לגן (אלא שאני הייתי שם בגן חובה והבן שלי רק בטרום-טרום חובה).

פתאום קלטתי שעברו יותר מ-20 שנה מאז שהלכתי לגן! איך הזמן טס.

הגן עבר שיפוצים רבים מאז ימי ילדותי וכל המתקנים (מגלשות וכדו') הוחלפו במתקנים חדישים יותר.

חשבתי שאתרגש לראות את הגן שוב, אחרי כל כך הרבה שנים. אני זוכר איך כשהייתי בביה"ס היסודי קפצתי לביקורים בגן הישן ושמחתי לפגוש שוב את הגננת שלי. אך היום, אחרי כל השנים, לא התרגשתי.

הגננת שלי כבר לא הייתה שם, השער הוחלף בשער רציני ועליו התנוסס שלט של חברת אבטחה והכל נראה שונה.

לבן שלי, שעבורו זו התחלה חדשה בגן חדש ובעיר שונה, זה היה היום השני בגן הזה.

אתמול הוא היה שם לראשונה (אשתי לקחה אותו לשם) ושם הוא פגש את הגננת החדשה שלו ואת כל הילדים שעד אתמול, לא פגש מימיו.

נכנסנו לגן, ושאלתי את הגננת: "את שלומית (שם בדוי)?".

אחרי שהגנת אישרה שהיא הגננת, הצגתי בפניה את בני. "זה אהרן" (למקרה שהיא עוד לא זוכרת את שמות כל הילדים).

אהרן חייך חיוך מבוייש ונעלם איתה בין המולת הילדים.

נפרדתי ממנו לשלום, אבל הוא כבר לא שמע אותי.

כשחזרתי הביתה, אשתי שאלה אותי איך חזרתי כל כך מהר.

תיארתי לה את מה שהיה בגן והיא שאלה אותי בפליאה: "אהרן לא בכה?".

"לא", עניתי. "בכלל לא".