לבנים שלי היה יום הולדת השבוע. הגדול מבין השניים, חגג את יום הולדתו השלישי. בין שלל המתנות שנתנו לו, הייתה גם ציצית. הציצית הראשונה שלו. הוא ממש שמח לקבל אותה. בכלל, הוא מאוד אוהב כל מה שקשור ביהדות. למשל, הוא אוהב לשתות את היין בקידוש ולברך ברכה אחרי נטילת ידיים (ליטול ידיים הוא אוהב פחות). הוא אוהב גם להתלוות אליי לבית הכנסת. בבית הכנסת הוא בדרך כלל יושב לידי וסוקר את המתפללים.

הוא יודע שיש מישהו שמחלק סוכריות בכל בית כנסת, ובשבת האחרונה הוא "דרש" את הסוכריה בבכי וצרחות. למזלי היה שם מישהו שבמקרה הייתה לו סוכרייה והוא נידב אותה לטובת הבן שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הלכנו לבית הכנסת הזה. בית הכנסת הזה קרוב יותר משאר בתי הכנסיות לביתינו, אך משום מה, עד אותה שבת לא ניסיתי ללכת אליו. מאז התפללתי שם כמה פעמים והבוקר החלטתי לקחת עימי את הבן שלי. הוא ממש שמח ללכת איתי לבית הכנסת וסחב בדרך לשם את הטלית שלי ובדרך חזרה את התפילין שלי. הוא לבש את הציצית החדשה שלו, שהחוטים שלה השתלשלו מבין בגדיו וביחד עם כיפה, הוא נראה ממש כמו בני"ש (הסדרניק) קטן.

תפסנו מקום בספסל האחורי של בית הכנסת. שכחתי לציין, שבית הכנסת הזה הוא יחסית חדש והכסאות שלו מרופדים. התחלתי להתפלל, והבן שלי ישב כהרגלו לידי. חלק מהזמן הוא עמד על הכיסא (המרופד), אך לא ייחסתי לכך חשיבות. לעומתי, היה מישהו שכן ייחס לכך חשיבות. אחד המתפללים, איש מבוגר (אפשר לומר זקן), ניגש אליי ונזף בי על שהבן שלי הורס את הריפוד ושאני עוד אשלם על זה. הוא דרש ממני להוריד את הבן מהכיסא ובעודו מתרחק, שמעתי אותו ממלמל בקול "חוצפה של אנשים...".

תראו, אני יודע שברמת העיקרון האיש צודק ושבאמת הריפוד יכל להתלכלך (הריפוד לא התלכלך, בדקתי זאת). אך האם אין דרכים יאות יותר לבקש ממישהו משהו? הוא חייב להעליב אותי ולצעוק עליי? להלבין את פניי ברבים? אם הוא היה מבקש ממני בסבר פנים יפות שאבקש מהבן שלי לא לשבת ככה או שאשמור עליו שלא ילכלך, הייתי מקבל זאת בהבנה. אבל למה לצעוק עליי ככה?

מאותו רגע לא הפסקתי לחשוב על האירוע. לא נתתי לבן שלי לטפס על הכיסאות יותר וגם אני לא ישבתי עד לסוף התפילה. לא יכולתי להתרכז יותר ובכלל, הלך לי המצברוח.

בסוף התפילה, אחד המתפללים איחל "בוקר טוב" לכל המתפללים.

עבורי, הבוקר כבר לא היה טוב. אני בספק אם אחזור להתפלל שם.