כשהעיתונאי חנן הבר מעיתון "הצופה" פנה אליי לפני כשבועיים בעניין כתבה שהוא מכין על בלוגרים דתיים, אחת השאלות הראשונות שלי הייתה האם הוא קורא בלוגים.

חנן השיב בכנות שההכרות שלו עם בלוגים מסתכמת ב"שלום שלום" וקריאה אדוקה של "וולווט אנדרגראונד".

"אתה לא חושב שזה בעייתי שאתה כותב על נושא שאתה לא מכיר?" שאלתי אותו בחוצפה. "איך הגעת אליי, אם אינך קורא בלוגים?" שאלתי אותו, בולע את העלבון על כך שמעולם לא שמע עליי לפני שהקיש בגוגל "בלוגרים דתיים" (כך הוא סיפר שהגיע אליי).

הייתי בטוח שכולם מכירים אותי, קוראים בבלוג שלי וביניהם גם חנן הבר, העיתונאי. אלא שמהר מאוד נוכחתי שימיי ב"טבלת הפעילים בישרא" עברו- חלפו להן (אפילו מ"הרשימה המלאה" עפתי) ומולי ניצב עיתונאי שעומד לכתוב כתבה על בלוגרים דתיים, ומעולם לא שמע עליי קודם לכן.

בימים שחלפו לאחר מכן הפנתי אותו לבלוגרים דתיים רבים וחנן קרא וקרא ובשיחות הבאות שלנו ניכר היה שהוא מבין ויודע מי נגד מי בעולם הבלוגים.

לא ידעתי איזו כתבה תצא לחנן. למעשה הוא אפילו אמר לי: "אני לא מבטיח שתאהב את הכתבה". אך האמת היא שמאוד אהבתי אותה. חנן מאפיין את הבלוגרים הדתיים ומסווג אותם כדתיים מדי, פחות מדי דתיים ואלה שבאמצע ומתאר את החשש של הבלוגרים להיחשף ובאותה נשימה, רוצים שכולם יקראו אותם.

נהנתי לקרוא את הכתבה ולטובת מי שפיספס את המהדורה המודפסת שהתפרסמה בגלייון יום שישי האחרון, הנה לכם קישור לכתבה באתר "הצופה".