"הוא שוב עשה את זה", אמרה לי אשתי טלפונית השבוע.

"מי עשה מה?" שאלתי אותה, מנסה להבין.

"אהרן. הוא שוב נסע לכפיר (שם בדוי) בלי רשות" היא אמרה והוסיפה: "אני כבר לא יודעת מה לעשות איתו".

לפני כמה שבועות, אהרן החליט שיהיה מגניב לנסוע אל חבר שלו שגר בישוב אחר עם ההסעה של בית הספר. זו הייתה החלטה ספונטנית ולכן הוא לא שאל אותנו לפני כן אם זה מקובל עלינו, הוא לא בדק עם הוריו של החבר שמצידם זה בסדר שהוא יבוא אליהם, במקום זה, הוא וכפיר החליטו שיהיה ממש כיף אם אהרן יבוא ואז אמא של כפיר תסיע את שני הבנים למסיבת יום הולדת של חבר שלישי שהתקיימה במודיעין.

לאחר מעשה, הסברנו לו את חומרת העניין ואהרן אמר שהוא עשה את זה מכיוון שהוא רצה ללכת ליום הולדת והוא חשב שלא יהיה מי שיסיע אותו לשם היות ואני בעבודה ולכן הוא הגה את הרעיון לנסוע לחברו, כדי שאמא של כפיר תסיע אותם למסיבה.

סיכמתי איתו שתמיד יבקש מאיתנו לפני שהוא עושה דברים כאלה בכדי שנוכל לתאם עם ההורים של כפיר (או כל חבר אחר) מראש והוא הבטיח לעשות את זה.

ואכן, לפני כמה ימים הוא ביקש לנסוע אל כפיר או שכפיר יבוא אליו ביום מסויים. אמא של כפיר אמרה שבאותו יום היא לא תהיה בבית ולכן זה לא מתאים לה וסיכמנו איתה שביום אחר כפיר יבוא אלינו.

לכן, מאוד הופתעתי כשלמחרת אשתי התקשרה אלי ואמרה ש"הוא שוב עשה את זה".

"איך את יודעת שהוא נסע אל כפיר?" שאלתי אותה.

"הוא לא ירד מהסעה וחבר שלו אמר שהוא לא ראה אותו באוטובוס בכלל". אמרה אשתי.

"טוב, תתקשרי לבית של כפיר ותראי אם הוא שם". אמרתי לה.

"אמא של כפיר לא בבית בכלל, היום סבתא של כפיר שומרת עליו", אמרה אשתי.

"דברי איתה".

כעבור דקה אשתי מתקשרת אליי שוב: "הוא לא שם".

פה כבר ממש דאגנו. התקשרתי למנהל בית הספר שאמר שלא מתאים לאהרן לעשות קונץ כזה, לנסוע לחבר בלי להודיע מראש והוא הבטיח לחפש אותו בבית הספר ולעדכן אותי.

אחרי דקות ארוכות הוא התקשר אליי ובישר לי שאהרן לא נמצא בבית הספר. הוא שאל אם יש חבר שאולי הוא הלך אליו, אולי הוא דיבר על ללכת לחבר, וסיפרתי לו שכן, אבל הוא לא נמצא אצל כפיר.

המנהל אמר שהוא יברר עם הנהגים של ההסעה אם מישהו ראה אותו ושיעדכן אותי.

בינתיים, ביקשתי מאשתי שתתקשר לכל הילדים בכיתה ותשאל אם במקרה הוא הגיע אליהם הביתה.

בינתיים התגודדו בחדרי חברים מהעבודה וכולנו דאגנו יחד והעלנו סברות איך אפשר למצוא את אהרן, היות וממילא לא יכולנו להמשיך לעבוד במצב שכזה.

הדאגות כרסמו בי ובינתיים חבריי לעבודה הציעו מה לעשות עם אהרן לאחר שיימצא. "הוא נשמע שובב" אמרה מישהי.

"לא, אהרן ילד טוב. הוא מאוד אחראי וזה לא מתאים לו" אמרתי לה.

כעבור כמה דקות התקשר אליי המנהל ואמר שאחד הנהגים ראה ילד שהוא לא הכיר עם ילד אחר שהמנהל נקב בשמו ובישוב מגוריו של הילד. תבדוק אם הוא שם" אמר המנהל.

ואהרן אכן היה שם.

מסתבר, שאהרן ראה ילדים שהוא זיהה מההסעה שלו עולים על אוטובוס מסויים ולכן הוא חשב שזה האוטובוס שלו. אחרי שהאוטובוס התחיל לנסוע ואהרן ראה שהוא לא פונה לכיוון הבית שלנו הוא אמר לנהג לעצור, אלא שהנהג לא שמע אותו.

"למה לא ניגשת אליו?" שאלתי את אהרן.

"כי אסור לעמוד באוטובוס" אמר אהרן.

"ופחדת?" שאלתי אותו.

"כן. אבל אייל (שם בדוי) הציל אותי. הוא הזמין אותי לביתו ואמר שאמא שלו תסיע אותי הביתה".

הסיבה שאמא של אייל לא התקשרה ברגע שהם הגיעו אליה הביתה, היא שהיא לא הייתה בבית ולכן לא ידעה שאהרן אצלה והיא בדיוק עמדה להתקשר אלינו כשאשתי התקשרה אליה וגילתה שהוא שם.