יום כיפור.

המתפללים עומדים חצי מעולפים, חלקם סופרים את הדקות לסיום הצום וחלקם מתפללים כאילו כלום.

רחש של בטן מקרקרת קוטע את קולו של החזן. ואז עוד אחד ועוד אחד.

ואז נכנס הילד.

אותו ילד (חמוד, בדרך כלל) של השכנים.

הוא צועד עם הרבה רעש ומרשרשים ומתיישב בדיוק לפנייך ושולף מתוך שקית ההפתעות שלו במבה. ואז ביסלי ואז בייגלה.

ואת כל החטיפים הוא אוכל אחד אחד, "משוויץ" שיש לו ממתקים ולך אין.

הוא רוקד את ריקוד האושר שלו כשבידיו ביסלי ובמבה ריחניים יותר מאי פעם.

אתה  מנסה שלא להתייחס, וגם הוא לא ממש מסתכל עלייך. הוא עסוק בלאכול ולהסתכל על שאר המתפללים.

בסך הכל הוא לא מפריע להם. הוא יושב בשקט ואוכל. שאר המתפללים כלל לא מבחינים בקיומו, אבל אתה, אתה רואה אותו כל הזמן. הריחות מגרים אותך ומטריפים אותך.

מה אתה עושה?

לפני כמה שנים, לאחד המתפללים בבית הכנסת שלי הייתה הדילמה הזאת, עם האחיין שלי.

הוא בחר לומר לגיס שלי שהילד מגרה אותו עם החטיפים שלו (הייתה לו שקית קטנה עם קצת ביסלי ובמבה) ואם אפשר, שהילד לא יהיה מולו.

גיסי לא הבין איך אדם מבוגר יכול להתגרות משקית ביסלי או במבה של ילד קטן. הוא סבר שלמרות כל הריחות, זה עדיין לא מגרה, ושאם ילד קטן אוכל ביום כיפור ממתקים, זה לא צריך להפריע למבוגר או לגרות אותו.

אני זוכר שבמשך שנים צידדתי בגיסי, אבל היום אני כבר לא בטוח. אולי זה באמת מגרה וצריך לדאוג שילדים לא יכנסו לבית הכנסת ביום כיפור עם אוכל (בהנחה שהם לא עושים רעש)?