| |
זה נחמד להיות חשוב, אבל חשוב יותר להיות נחמד. |
| 6/2003
טקס הברכות
אני ממוצא אשכנזי ואשתי ממוצא ספרדי. זה לא מפריע לנו (עובדה- התחתנו), אבל אי אפשר להתעלם מהבדלי המנטליות של המשפחות.
יש הרבה הבדלים, ואולי מתישהו אני אמנה חלק מהם, אבל עכשיו רציתי רק לכתוב על דבר אחד.
כל שבת כשאנחנו אצל ההורים של אשתי יש מין טקס כזה שבסעודה אבא שלה מוזג לעצמו (ולמי שרוצה) כוסית שיכר ואומר לחיים.
אלא שהוא לא אומר רק לחיים. הוא גם אומר לחיי X ולחיי Y ותודה שבאתם ושתמיד נהיה שם ושגיסתי תמצא חתן...
ובד"כ זו לא רק כוסית אחת, אז הטקס מתחיל מהתחלה, ושוב כל הברכות.
אני לא צריך לשאול, כי אני מעריך שאני יודע שלא נוח לאחות של אשתי שהיא רווקה. ועם כל כוסית יין או וודקה או מה שלא יהיה, הלב שלה בטח נחמץ כל פעם מחדש.
אני לא אוהב את טקס ה"לחיים" הזה. אני מרגיש גם כאילו עם כל "לחיים", אבא של אשתי מנסה לעקוץ איכשהו, אם זה את גיסתי על רווקותה או את האחים שלה שהוא מאחל להם בהצלחה בלימודים (הם לא התלמידים הכי מוצלחים), או אולי אותנו כשהוא אומר שתמיד נבוא ושתמיד נהיה ביחד (אצלם)- כי אנחנו לא באים כל שבוע.
בכלל, אני מאמין ש"אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין". אם כן, למה להזמין "עין הרע"? למה לאחל לגיסתי שתמצא חתן כל חמש דקות? אולי כל הברכות האלה דווקא עושים לה "מנחוס" וזה יעכב את בוא החתן?
אני מרגיש רע כל פעם שהוא מברך. מעין צביטה בלב. הרי אנחנו לא נבוא לשם כל שבוע, אז מה הטעם?
יש לו גם מנהג כזה שכל פעם שאנחנו עוזבים את הבית שלהם- אנחנו כבר עם התיקים עלינו- הוא אומר "מה, אתם כבר עוזבים?, אולי תשארו פה הלילה?". באמת! אנחנו כבר עם התיקים על הגב! אתה באמת חושב שנעזוב הכל ונישאר רק כי אמרת ברגע האחרון?
וכל פעם שהוא אומר את זה אני מרגיש רע. כאילו עשיתי משהו לא בסדר שאנחנו עוזבים.
בשבת האחרונה אמרתי לו בקשר ל"עין הרע" שאולי הוא גורם עם הברכות. אשתי בעטה בי מתחת לשולחן כדי שאשתוק. לא ידעתי איך הוא יאכל את זה, אבל הוא אמר שבד"כ הוא מאוד נזהר מעין הרע, אבל בבית שלו, כולם משפחה וכולם רוצים האחד בטובת האחר ולכן אין חשש לעין הרע.
הלוואי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
